בר מצוה

נער, שמלאו לו שלוש עשרה שנה ויום אחד. הוא נחשב בן דעת, גדול למצוות וחובות ואחראי למעשיו. אמרו חז"ל: "בן שלוש עשרה שנה ויום אחד נדר נדר - נדריו קיימים".

אמר ר' אליעזר: "צריך אדם להטפיל בבנו עד י"ג שנה, מכאן ו אילך צריך שיאמר ברוך שפטרנו מעונשו של זה". ושני פירושים לדבר: האחד - מעתה האחריות לעבירות אינה חלה עוד על על האב, אלא על הבן האחראי למעשיו, כדברי חז"ל: "עד שלוש עשרה שנה הבן לוקה בעין האב; מכאן ואילך - איש בעוונו ימות". והמשמעות השנייה - עד גיל י"ג היתה למעשי האב השפעה על הבן, ואם נענש בן על חטאי האב, היתה התרעומת חוזרת אל האב; מעתה ואילך ייענש הבן רק על חטאיו שלו.

במסכת אבות, פרק ה, קובעת המשנה: "בן חמש שנים - למקרא, בן עשר -למשנה, בן שלוש עשרה - למצוות". בתורה אין יסוד מוצק לקביעת מניין זה אך כל המניינים קבלה היא למשה מסיני. המצוה הראשונה, שמתחייב בה בר המצוה, היא קריאת שמע של ערבית, והבולטת ביותר - הנחת תפילין. מקובל, כי חודש ימים קודם לכן מחנכים אותו בהנחת תפילין, ודרשת בר המצוה עומדת בדרך כלל, בסימן הנחתן (ונקראת אפוא בפי הספרדים "דרוש לתפילין").

בהגיע הנער לגיל זה הוא חייב לעלות לתורה בימים שקוראים בה (שני, חמישי או שבת). מעתה הוא מצטרף למניין של מבוגרים כעולה ל"מפטיר" וקורא את "ההפטרה" בניגון טעמים.

חגיגת בר המצוה נערכת בחוג בני משפחה וידידים. הנער משמיע לפני הקרואים דרשה, הכוללת דברי תורה, ומודה להורים על שחינכוהו למצוות. הוא אף מברך על המזון ב"זימון" סעודת המצוה, שכן אומר המדרש: "ויעש אברהם משתה גדול ביום היגמל את יצחק - שנגמל מיצר הרע בן י"ג שנה".

(ש' טשרניחובסקי, "ברוך ממגנצה")

אצל יהודי אשכנז בארץ ישראל נהגו להזמין כבר בגיל שתים עשרה תפילין מהודרות אצל "עושה בתים" ירא שמים, הטובל במקוה טהרה מדי יום. בדרשת הבר מצוה נהגו חבריו לפצוח בשיר מספר פעמים במהלך הדרשה, כדי שלא לבייש את אלה שהדרשה אינה שגורה על פיהם.

מנהג חסידים, שהנער טובל במקוה טהרה ביום היותו בר מצוה. אצל חסידי חב"ד מניח הנער תפילין חודשיים קודם לבר מצוה. אחר העלייה לתורה אומר הנער מאמר חסידות.

אצל יהדות קורדיסטן נהגו להוביל את הנער לבית הכנסת בתהלוכת שמחה, והנשים מלוות אותו בקריאות "קלילי..." החוזרת גם בעת עלייתו לתורה. בחליצת התפילין בפעם הראשונה רואים סגולה לזיווג טוב, ולכן מתכבדת בה בת המשפחה שהגיעה לפרקה. בצפון אפריקה נהגו לספר את הנער בתספורת קצרה ביום חמישי שלפני היותו בר מצוה. כל אחד שילם לנער שכר התספורת, והכסף הוקדש לצדקה. לאחר העלייה לתורה דרש הנער "דרוש לתפילין" והלך עטור תפילין לבית קרובותיו. אלה התירו לו כריכה אחת מן התפילין.