רציתי לספר לכם על טיפוס הנמצא כמעט בכל בית כנסת, בכל בית מדרש, ובכל שטיבל, לו אני קורא המתמיד הסוציופט. אני אולי מגזים מעט במינוח אבל תחושתי היא שעם המשך הקריאה וההיזכרות באותו טיפוס 'שלכם' יקבל המינוח לפתע משמעות צנועה ואפילו ממעיטה.

 

בבתי הכנסת הגדולים מתקיימים מספר מנינים על פי רוב. במיוחד אמורים הדברים בימי חול המועד, ראשי חדשים, חופשות בהם יש צעירים רבים, וכדומה. גם בית הכנסת עליו רציתי אני לספר לא שונה מן הבחינה הזו, ובימי חנוכה האחרונים בהם שהו עשרות צעירים בחופשה בביתם היה בית המדרש מלא בראש חודש טבת בצעירים ומבוגרים כאחד.

 

המנינים הרשמיים בבית כנסת היו בשלשה זמנים: 7:30, 8:00, 8:30. לאחר השעה הזו לא התקיימו בדרך כלל מנינים. באופן טבעי בשעה 9 והלאה האנשים כבר הגיעו למקום עבודתם, ולא חיפשו מנין לתפילת שחרית. גם הנהלת בית הכנסת לא עודדה ריבוי מנינים מאוחרים אם כי היא לא הגבילה אותם. בלוח המודעות היה כתוב שניתן לקיים מנינים נוספים בחדר הספרייה הסמוך לבית המדרש הגדול.

 

אלא שבראש חודש טבת, היו מתפללים רבים שאחרו קום, כנראה בגלל החופשה, והם הופיעו לבית הכנסת כשהם טרוטי עיניים בשעה 9. בתחילה היו אלו מספר בחורים צעירים שהשתדלו  בעיקר לא להיתקל ברהיטים כשהם קורעים עדיין את קורי השינה מעיניהם, אך עד מהרה התקבץ כבר רוב מנין והם החלו לחפש בקדחתנות אחרי מתפללים שישלימו להם עשיריה. בדרך אגב, אני חייב לציין שבכל פעם שאני נתקל בתופעה כזו אני קצת נותר המום. האנשים מחפשים מנין בדבקות ובזעם כשהם מנסים ללכוד ברשתם כל מי שעובר באזור. הם צווחים לעומתו את המילה 'שחרית' ומשזה נפל ברישתם הם עוקבים אחריו בעיניים מזרות שנאה לבדוק האם הוא ממתין להם או שהוא מנסה להיות עצמאי ולהתפלל לבד ובכוחות עצמו. כמה הערצתי כילד את אותם האמיצים שהעזו לא להמתין להשלמת המנין ולהתפלל את תפילת השמונה עשרה ביחידות. לא אחת קורה שהמארגנים הנלהבים הללו נמצאים בעצמם באמצע התפילה כך שהם לא יכולים לדבר מחמת האיסור לשוחח באמצע התפילה, ואז הם משתמשים רק בקולות רמים ומעיקים כמו אה, אה, נו, נו ושאר הברות בלתי ברורות. לעתים הם גם משתמשים בידיהם ומבצעים תנועות של זירוז, ביטול, או כעס אם מישהו לא עומד אתם באותה נקודה בתפילה. כאמור כל ההתנהלות המרתקת הזו גורמת לי השתאות מסויימת. אני חש צורך עז לגשת לאותם אנשים ולשאול אותם בכנות: האם לא היה כדאי שתתעוררו שעה מוקדם יותר. האם האנרגיה והעצבים אותם אתם משקיעים בחיפוש אחר מנין שווה את העצלות של הבוקר? אלא שאני לא סוציומט ואני לא מתערב.

 

מכל מקום, באותו בוקר הצליחו האנשים להשלים מנין שבאורח פלא גדל עד שהגיע לכארבעים אנשים. כנראה היו מסיבות חנוכה סוערות בלילה הקודם. איך שלא יהיה הם התחילו את התפילה מחוץ לבית מדרש, במסדרון, ומעט אחר כך כשהמנין הקודם סיים הם נכנסו לבית הכנסת הגדול והמרווח, והתפללו שם את תפילת השמונה עשרה בנינוחות עצלה.

 

רק שבתום תפילת העמידה ציפתה להם הפתעה לא נעימה. ר' זאב, אברך בן 31 שנחשב היה באופן יחסי למתמיד, אך בעיקר לעושה צרות, שמתקוטט היה עם הרב והגבאים על כל ענין של מה בכך, נכנס לבית המדרש, הזעיף את פניו והכריז בקול כי בית המדרש לא נועד כעת לתפילה אלא ללימוד כפי שמצויין בלוח מודעות. האנשים בתחילה לא שתו לב לאיש המוזר אלא שהוא לא התכונן לוותר. הוא ניגש לחזן, אחז בסידורו ובזרועו ואמר בתקיפות: קח את האנשים אל הספרייה. כאן לומדים עכשיו.

 

שני מארגני המנין שאליהם הצטרפו עוד כארבעים אנשים הביטו מסביב לראות אם יש עוד מישהו שמצטרף לדעתו של רבי זאב, אך אפס ר' זאב היה היחידי בבית הכנסת מלבד המתפללים. אחד מן האנשים המבוגרים ניסה לפנות אליו בנימוס ולומר לו כי על אף שהוא צודק, בכל זאת יש כאן למעלה מארבעים אנשים, חלקם לא צעירים, והוא אדם בודד, אולי יאות הוא להיכנס לספרייה וללמוד שם מעט עד שיסתיים המנין. אלא שלא איש כר' זאב יוותר, הוא חזר והכריז כי בית הכנסת זה הוא לא 'שטיבל' ולא איש הישר בעיניו יעשה.

 

דקות ספורות אחר כך הבחנתי בספרייה בה היה מקום לעשרים אנשים לערך עמוסה במתפללים שמנסים לא לאבד את שקיות התפילין שלהם במבואה, ובין מדפי הספרים, רובם נותרו בחוץ וחגו במעגלים סביב לכניסה, כשמנגד עומד בית המדרש הענק שומם מלבד איש אחד שישב במרכזו בודד, צודק, ומנצח: ר' זאב וספרו פתוח לפניו.