בלוגבאי, והפעם על רקע יום עשרה בטבת שנקבע ליום הקדיש הכללי, על נשמותיהם של יהודי כל הדורות שמסרו נפשם על קדושם השם.

 

דוד דואק

 

את הסיפור הבא שמעתי מידיד טוב שמוצאו מן העיירה נאראל שבארץ פולין. אני מודע אמנם לעובדה כי מדור זה איננו סקירה של בתי כנסת, ועם זאת הסיפור שאותו סיפר לי ידידי שביקר באזור, נגע לליבי, והחלטתי לתאר אותו בטורי החודשי.

 

בעיר נאראל קיים היה בית כנסת עתיק מאד. כבר בשנות 1648-9, שנות ת"ח ות"ט, עמד בית כנסת זה על מכונו, ונחשב היה למפואר והדור במיוחד. כשביקר האדמו"ר מבעלז מאות שנים מאוחר יותר במקום התפעל מאד מעיצובו המיוחד של בית הכנסת אם כי הוסיף שכפי הנראה לא התייעצו עם רב העיר בזמן בנייתו, שכן לבית הכנסת יש רק שמונה חלונות בעוד שבשולחן ערוך מובא בשם הזוהר שצריכים להיות שנים עשר [בשם ספר נחלת מאיר ע' רמא].

 

מהיכן היה לקהילה היהודית שלא היתה עשירה במיוחד כסף לבנות בית כנסת כל כך מפואר? ובכן האגדה המקומית מספרת כי עוד קודם לגזירות ת"ח ות"ט הנוראות, מסתובבים היו אנשי הצר חמילנצקי ופוגעים, רוצחים, ושודדים ביהודי פולין. באחד הימים הגיעה לעיר קוזאק שביצע שורה של מעשי שוד מכפרי הסביבה הגויים, וחיפש בית הארחה. בנאראל היה בית הארחה אחד שהיה בחזקתה של אשה אלמנה, חלשה וחולה, ולשם שם הקוזאק את פעמיו. כשהגיע למקום ביקש מן האשה להרוות את צמאונו, והיא הורתה לו על חבית מים עצומה שעמדה בחצר. הקוזאק שהתכופף לשתות, איבד את שיווי משקלו, וצנח לתוך החבית הצרה והגבוהה. איש לא שמע את זעקותיו והוא טבע ומת. זמן קצר לאחר מכן יצאה האלמנה לחצר, ראתה את הקוזאק המת, והבחינה גם בסוסו שהיה טעון משאות כבדים. עד מהרה התברר כי משאות אלו מכילים אוצרות זהב וכסף רבים. היא הציגה את המטמון לפני ראשי הקהילה והם הכריעו כי הוא שייך לה שהרי 'חצרו של אדם קונה לו'. אולם האשה לא חפצה בכסף והחליטה לבנות בו בית כנסת. כך נולד בית כנסת מפואר זה.

 

במשך השנים תרמו אנשי הקהילה איש איש מהונו כדי לפאר ולרומם את בית ה' כמו שנהגו יהודים בכל מקום ובכל הדורות. בין אנשי הקהילה היה היהודי אחד בשם 'פינייע', שנחשב היה לאדם שפל ונבזה, ואנשי העיר סירבו לקבל ממנו כל תרומה למען בית הכנסת. בשלב מסויים עם השלמתו של הבית, הסתבר כי חסרים אבנים מיוחדות לנדבכים העליונים. אבנים או התאימו לשאר אבני הבנין ולא שייך היה להשתמש באבנים שונות. חרף כל המאמצים לא הצליחו אנשי העיר להשיג את האבנים, עד שאותו פינייע שהיה בעל קשרים ענפים עם השלטונות הצליח להשיג את אותם אבנים ייחודיות. מחוסר ברירה קיבלו אנשי הקהילה את האבנים ממנו, אך בכל פעם שהיו האנשים מתבוננים בנדבכים העליונים, פרי תרומתו של פינניע היו קוראים את הפסוק "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינייע'.

 

מה היה בסופו של בית כנסת מיוחד ועתיק זה? במלחמת העולם הראשונה עמד בית הכנסת על תילו וחוץ מפגיעות שוליות לא נפגע כלל. קצת פני מלחמת העולם הראשונה החלו אנשי הקהילה לערוך בו שיפוץ כללי שפסק כמובן עם תחילתה של המלחמה. לפי העדויות, לא הצליחו הנאצים להרסו בקלות, עקב הבנייה המאסיבית, החזקה והמפוארת שליוותה אותו במשך השנים, ועל אף מאמציהם נותרו שני קירות שלמים גם במהלך המלחמה. את שני הקירות הללו, פירקו מאוחר יותר תושבים גויים מקומיים כדי לעשות שימוש באבנים.

 

זהו סיפורו של בית כנסת אחד, אותו סיפר לי ידידי שחזר מביקור במקום, והוא מהווה סימבול או אבן מצבה עצוב לאותם מאות בתי כנסת יפהפהיים, כבירים, ומלאי פעילות שפשוט חדלו מלהתקיים. זו הסיבה שבחרתי לספר את הסיפור לקהל הקוראים. כשידידי תיאר בפני בקצרה את רשמיו מהמקום, תפסתי לפתע, שתיאור קצר זה מקפל מאחוריו מאות שנים של קהילה, של בית כנסת, של פולקלור, ושל אגדות, שמתאימות בוודאי לעוד אין ספור קהלות שלמות שעם רציחתם והשמדתם הטוטאלית, איש לעולם לא ידע את סיפורם.