להתחבר לקבוצת מתפללים זה טוב אבל לא תמיד

את הסיפור הנפלא הבא, סיפר לי ידידי הטוב הסופר המוערך אבי זוהר ומוסר ההשכל שבו רלוונטי כך נדמה לי מאד לבתי הכנסת.

וכך היה המעשה.

ג'ימס טריפל, פסיכולוג חברתי היה עסוק ראשו ורובו במחקר המרכזי שלו, שבעזרתו רצה לקבל את התואר 'דוקטור'. המחקר עסק באלטרואיזם – עזרה לאחרים בלא תגמול. ג'ימס החל את מחקרו בצפייה במקבצי נדבות, ובבני האדם שמעניקים להם מכספם. הוא ביקר במקומות רבים, ובהדרגה החל מחקרו להפיק תוצאות ומסקנות.

בכל יום היה ג'ימס הולך למקום אחר כדי לצפות בסוגי אוכלוסייה רבים ככל האפשר. במשך הזמן הבין שלרוב מקבצי הנדבות והעוזרים להם יש מכנים משותפים רבים. אין פלא אפוא שכאשר הגיע ג'ימס לכיכר פלסן, הוא נעמד שם מופתע בלא שהצליח להבין את התופעה שראה.

בצד המדרחוב עמד איש גבוה במקצת. מאחוריו, מעט מעליו, נתלה שלט בעל אותיות גדולות: "אמנם אני עשיר כקורח, אבל לא מספיק! תרמו לי!" לפני האיש, על הקרקע, ניצבה פתוחה מזוודה יוקרתית מעור נחש, שם ציפה שאנשים יניחו מטבעות. ג'ימס התבונן באיש; הוא לבש חליפה נקייה, שבקצה שרוולה בלטה התווית של חברת BOSS. ג'ימס ידע שחליפה מתוצרת זו עולה כסף רב. גם הנעליים שנעל לרגליו היו של חברה יוקרתית. אבל הדבר שהפתיע אותו ביותר היה שעון הרולקס שענד על ידו. כשהיה סטודנט צעיר עבד ג'ימס בערבים בחנות שעונים כדי לממן את לימודיו. שעון כמו שענד האיש היה עשוי לעלות אלפי דולרים. גם תסרוקתו של האיש שידרה יוקרה. ג'ימס, כאמור, מעולם לא נתקל בתופעה מעין זו – אדם השייך לעשירון העליון מקבץ נדבות.

הוא התיישב על ספסל סמוך וצפה באיש מקבץ הנדבות ובאנשים שחלפו לידו. תגובות העוברים והשבים היו מעורבות: חלק מהם פרצו בצחוק רועם כשקראו את השלט שמאחורי האיש, אחרים הביטו כלפיו בכעס, אנשים נוספים הראו את זלזולם כלפיו, ואיש אחד אפילו ירק לעברו. אך המשותף לכולם היה שאיש מהם לא הניח במזוודה של האיש אפילו מטבע שחוק אחד.

ג'ימס חיכה שהאיש יסיים את קיבוץ הנדבות והתכוון לעקוב אחריו, כדי להבין מה מניע אותו לעשות מעשה מוזר כל כך.

שעות ארוכות חלפו. האיש סגר את מזוודתו, שהייתה ריקה, הסיר את השלט שמאחוריו, הניח אותו בחיקו והחל לעזוב את המקום.

ג'ימס עקב אחריו, ומכיוון שברחוב חלפו אנשים רבים, הצליח אף ללכת קרוב אליו בלי שיבחין בו האיש. עתה יכול היה להתבונן בשעון הרולקס בעיון. בעזרת המומחיות שצבר בעבודתו לפני שנים, הבין לפתע ג'ימס שהשעון מזויף, בלי ספק. אמנם זיוף מוצלח, אך בכל זאת זיוף.

ג'ימס המשיך להתבונן, ואז שם לב שגם התווית שעל שרוול החליפה, שנשאה את השם BOSS, בסך הכול נתפרה לחליפה ולא הייתה מקורית. החליפה עצמה כלל לא הייתה יוקרתית, והתווית נתלשה מחליפה אחרת.

ג'ימס עדיין לא הבין מה משמעות מסקנותיו, כשלפתע פנה האיש ימינה אל סמטה צרה. ג'ימס נכנס אחריו וראה אותו נפגש עם קבצן של ממש, שהיה לבוש בגדים ישנים ומרופטים. ג'ימס זכר אותו; גם הוא קיבץ נדבות בכיכר שבה צפה באיש המוזר. שני מקבצי הנדבות המשיכו ללכת יחד, עד שהגיעו לספסל סמוך והתיישבו עליו.

ג'ימס עצר מהליכתו במרחק בטוח מהם, כדי שלא ישימו לב לנוכחותו, והתבונן בהם בסקרנות. הוא ראה את הקבצן בעל הבגדים המרופטים מוציא מתיקו שקית גדולה מלאה במטבעות, מחלק אותם לשניים, מחצית אחת מכניס לתיקו ואת המחצית השנייה מגיש לקבצן ה'עשיר'.

עתה הבין ג'ימס את התכסיס כולו. שני מקבצי הנדבות היו קבצנים אמתיים ופעלו בשיתוף פעולה. ה'עשיר' גרם לאנשים לתרום כסף רב לאיש השני, שהציג את עצמו כעני.

ג'ימס חקר את התופעה לעומק, ובדוקטורט שלו כתב שהתגלה לו שבדרך זו אנשים תרמו לקבצן העני פי ארבעה מכפי שהיו תורמים אילו לא היו רואים את האיש שהציג עצמו כעשיר. כך גם לאחר שהתחלקו בכסף, הרוויחו פי שניים.

ההסבר לזה, הסביר ג'ימס, הוא שהאיש שמציג עצמו כעשיר גורם לאנשים לשים לב שיש עניים בעולם, ותשומת הלב הזאת גורמת להם לרצות לתרום להם...

***

למה הסיפור הזה כל כך דיבר אלי כגבאי בית הכנסת? מאחר שבית כנסת מלבד היותו מקום קדוש, השראת השכינה, ושיח עם הקב"ה כמובן הוא גם מקום קהילתי על כל המשתמע מכך. בקהילה ישנם אנשים מסוגים שונים הטעונים כל אחד במאוויים וברצונות אישיים שלא תמיד הולמים את רצונותיו של האחר.

לא פעם ולא פעמיים כתבתי על המריבות הנוצרות בבית הכנסת, ועל המלחמות על שטחים שבהם אנשים בסופו של יום להתפלללריבונם. האנשים האלו גם יוצרים קואליציות שלא תמיד בריאות, ואני מכיר לא קהילה אחת ולא שתים שהחליטו לפתוח בית כנסת מתחרה ולהתפלג מהקהילה המקורית בגין עניינים של מה בכך.

אבל לא על עצם ההתפלגות רציתי לכתוב אלא על החברויות והשותפויות הלא בריאות שנוצרות בעקבות כך, ומכאן ההתעוררות מהסיפור היפה. לפתע מגלים אנשים שלא באמת קשורים לאיש המדון כי גם הם נפגעו מהתנהלותו של הרב, של הגבאי, של המתפלל שלידם והם חוברים אליו ומקימים בית כנסת אחר. הם בעצמם לא היו נוטשים אבל כשהם מגלים שחבריהם עושים זאת הם מצטרפים אליהם בחדווה.

הם מהווים את הטריגר למאבק המיותר והמביש הזה כל כך לטעמי.

חברויות ויצירת שותפות הם דבר מבורך ביהדות, לא במקרים האלו. 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן