- אתם כאן:
- עמוד הבית
- מדריך לגבאי
- בלוגבאי
- ילדים, קייץ, שתייה ובתי כנסת
ילדים, קייץ, שתייה ובתי כנסת
- פרטים
- קטגוריה: בלוגבאי
- פורסם בחמישי, 09 יוני 2016 21:46
- נכתב על ידי דוד דואק
הקיץ הקרב ובא בצעדי ענק מעלה בניחוחינו ריחות של ים, משובה, משחק ושחרור. לכאורה אין בזה כל רע, כאשר נעשה הדבר במסגרת נורמטיבית שאינה נוגדת את כללי ההלכה, היהדות, הנימוס והדרך ארץ, אולם ברצוני להעלות נקודה בה הבחנתי לא פעם כגבאי, במיוחד בימי הקייץ, בהקשר לילדים ולנערים.
בשנים האחרונות, או אפילו בעשרות השנים האחרונות רוח של קדושה, טהרה והתחזקות נושבת על העם ויהודים רבים פוקדים את בתי הכנסת. בין היהודים הרבים מגיעים גם ילדים רבים שיודעים כי יש להתפלל את תפילת מנחה וערבית בציבור.
אלא שילדים אלו, כנראה מחוסר שימת לב, מגיעים פעמים רבות לבית הכנסת שלא בצורה הולמת.
למה אני מתכוון?
לא פעם, אני פוגש בבתי כנסת שונים, בעיקר בריכוזים של שומרי תורה ומצוות, ילדים הנכנסים לתפילה משל היה המקום חדר הלבשה של מגרש ספורט.
מחוץ לבתי הכנסת נערכים פעמים רבות משחקי כדור בין הנערים, וכאשר מגיעה שעת התפילה, נכנסים 'השחקנים' כשחולצותיהם פרועות, פניהם אדומים ונוטפים זיעה, הם מתנשמים בכבידות, ומסתערים על הברזייה של בית הכנסת כדי להרוות את צמאונם.
אז הם ניגשים לחלק האחורי של בית הכנסת, מתפללים, שוב בהתנשפות את תפילת השמונה עשרה, כשהם מנגבים את פניהם בשרוולם, ומצפים בקוצר רוח לסיום התפילה, אז יוכלו לחזור למשחק בחצר היכל הבית הקדוש.
כפי שהדגשתי לא אחת, איני בא חלילה לקטרג על עם ישראל. אילו היה קורא את הדברים רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל בוודאי היה אומר: ראה ריבון העולמים עד כמה ילדיך אוהבים את בית הכנסת. הם משחקים בכדור כמו כל הילדים בעולם, אך כשמגיעה שעת התפילה, הם עוזבים הכל ונכנסים אל בית הכנסת כדי לשפוך את שיחם לפניך.
גם אני רואה ערך רב בילדים שמקפידים על תפילה, אך לצד זאת כגבאי שעינו רגישה לדברים הללו, אני מבקש ממנו, ההורים, לשים לב לכך.
זכורני בהיותי אני עצמי ילד, כאשר לאחר משחק 'תופסת' דינמי ומרתק נזכרנו שזמן מנחה הגיע. לשמחתינו במקום סמוך פעל בית כנסת בתוך מקלט, ואנו מיהרנו להתפלל.
אלא שהציבור כבר אחז בסוף עמידה שבלחש, וששה ילדים נרגשים שנכנסו אל המקום הקטן, השקט, ואפוף ההדים [מקלט כזכור], הפר מטבע הדברים את השלווה ששררה במקום. שטפנו את פנינו בקול רעש גדול, וניגשנו להתפלל.
לאחר התפילה קרא לנו הגבאי, איש זקן ממוצא צרפתי, ושאל שאלה פשוטה: למה באתם להתפלל פה? למה לא בחוץ?
כי זה בית כנסת, ענינו בטבעיות ובתימהון על עצם השאלה, ובבית כנסת מתפללים.
הגבאי חזר שוב על השאלה: אבל למה בבית כנסת?
אם בתחילה חשבנו שהוא מנסה לגעור בנו, הרי שאתה כלל לא הבנו לאן הוא חותר. קימטנו את מצחנו ואז ענינו: אולי בגלל שזה מקום קדוש, ויש קדושה מיוחדת כאשר מתפללים במנין?
בדיוק ענה הגבאי, והוסף סוף סוף את מה שציפינו לשמוע: האם אתם חושבים שבהתנהגות שלכם השגתם את המטרה של תפילה בבית כנסת או החטאתם אותה [טוב, לא היו אלו המלים בדיוק ממש, אבל זו היתה רוחם...].
אנחנו כבר הבנו. הסיפור הקטן הזה נותר בי לאורך שנים, וכאשר הפכתי אני לגבאי אני נזכר בו לעתים תכופות יותר.
אני מצטט את מה שכבר הזכרתי פה לא פעם ולא פעמיים: "בתי כנסיות ובתי מדרשות, אין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלים ושותים בהם, ולא מתקשטין בהם ולא מטיילים בהם ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים [רמב"ם ושולחן ערוך].
אני מאמין, שהדברים הנ"ל נכנסים קטגורית בהלכה זו, ועלינו בפרט בימי הקייץ לשים את ליבנו לכך.