
כשאנשי כפר למרגלות הגלבוע רצפו את בית הכנסת שלהם במאה ה-6, הם שילמו על העבודה במאה מידות תבואה. כך נאמר בכתובת הארמית שנמצאה ליד הכניסה לבית הכנסת בבית אלפא, ולפי חוברת רשות הטבע והגנים היא מציינת גם שהעבודה נעשתה בימי הקיסר יוסטינוס ושאת המחיר תרמו אנשי הכפר. כבר אז הייתה אמנות בבית הכנסת עניין של קהילה: אנשי הכפר הם שמימנו אותה.
לפי אותה חוברת, הרצפה נחשפה ב-1928 בידי חברי הקיבוצים בית אלפא וחפציבה, ונחפרה ב-1929 בידי אלעזר סוקניק מהאוניברסיטה העברית. היא מחולקת לכמה חלקים. בחלק שליד ארון הקודש מתוארים ארון קודש ואריות משני צדדיו, וכן ציפורים, מנורות וכלי פולחן. במרכז יש גלגל מזלות עם שמות החודשים בעברית ובארמית, ובתוכו הליוס ברכב רתום לארבעה סוסים, וארבע דמויות נשים בפינות מסמלות את עונות השנה. בתחתית מתואר סיפור עקדת יצחק, בליווי פסוקים בעברית. כתובת יוונית נותנת את שמות היוצרים: מריאנוס ובנו חנינא.
על משמעות הדמויות עצמן, ובראשן הליוס, אין הסכמה מלאה. רשות הטבע והגנים מעריכה שבזמן שהפסיפס נרקם כבר לא היה לעבודת האלילים כוח, ושהמזלות שימשו כנראה לקישוט בלבד. לפי ויקיפדיה, חלק מהחוקרים רואים בהם התאמה ללוח השנה ולתפילה היהודיים, ואחרים רואים דגם קישוטי מקובל שמקורו הפגאני נשכח.
מאות שנים לפני בית אלפא עמד בעיר דורא אורופוס בית כנסת שהתחיל את חייו כבית פרטי. לפי אתר גלריית האמנות של אוניברסיטת ייל, המבנה הוסב לבית כנסת בין 165 ל-200 לספירה, וכתובת ארמית מתארכת את שיפוצו והרחבתו ל-244/45 לספירה. הוא נמצא ב-1932–33, בעונה השישית של החפירה המשותפת של ייל והאקדמיה הצרפתית, בתוך סוללת עפר לאורך החומה המערבית של העיר. החיילים הרומים בנו את הסוללה בעת מצור סאסאני באמצע המאה ה-3, והיא קברה את המבנה ושמרה עליו.
על הקירות נשמרו 58 דימויים בשלוש שורות, כ-60 אחוז מהמקור לפי הערכת ייל. הם מתארים, בין השאר, את שלמה ומלכת שבא, את קריעת ים סוף, את מרדכי ואסתר ואת חזון יחזקאל. הציור שמעל נישת התורה, משנות ה-240 לספירה, הוא העתיק מביניהם, ובו מקדש עם ארון, עקדת יצחק ומנורה. הציורים המקוריים הועברו למוזיאון הלאומי בדמשק, ואילו ההעתקים שהכין הרברט גוט לפני שהוסרו מהקירות נמצאים בייל.
במזרח אירופה התפתח, מאמצע המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-17 לערך, סגנון של בתי כנסת מעץ שקירותיהם ותקרותיהם צוירו לעיתים כמעט כולם. לפי ויקיפדיה, בתי הכנסת בגליציה נודעו בציורי קיר מפורטים, ואף בית כנסת מעץ לא נותר בפולין. בית כנסת מעץ אחד כזה עמד בגוואז'דז'יץ' (Gwoździec), היום באוקראינה. לפי הערך עליו הוא נבנה בסביבות 1650, הציור על התקרה מתוארך לסביבות 1652 לפי כתובות על התקרה, והצביעה חודשה ב-1729. אש במלחמת העולם הראשונה פגעה בבניין, והוא נבנה מחדש ונהרס על ידי גרמניה הנאצית ב-1941.
לפי אותו ערך, בין 2011 ל-2013 שחזרו כ-300 סטודנטים, מתנדבים ומומחים את הגג והתקרה, בשיתוף Handshouse Studio. מסגרת העץ נבנתה בקיץ 2011 בשלוש סדנאות, הצביעה נעשתה בקיץ 2011 ו-2012, ובסתיו 2013 הורכבו החלקים בתצוגה הקבועה של מוזיאון POLIN בוורשה. הגג והתקרה שוקלים כ-25 טון והם בקנה מידה של כ-85 אחוז מהמקור, והבימה בגודל מלא.
הדוגמה המודרנית היא שנים-עשר חלונות הוויטראז' של מרק שגל בבית הכנסת המכונה אבל, במרכז הרפואי הדסה עין כרם בירושלים, חלון לכל שבט. לפי הדסה, מרים פרוינד, אז נשיאת הדסה בארצות הברית, נסעה לצרפת עם נשים נוספות לבקש מהאמן את העבודה, ושגל הסכים והציע סדרה שלמה אם יהיה חופשי בסגנון ובנושא. לפי הדסה בריטניה, החלונות נחנכו בירושלים בפברואר 1962. לפי הדסה, שגל שיחזר בעצמו חלון אחד שנהרס במלחמת ששת הימים, ובקיץ 2025, בזמן מלחמת 12 הימים, כוסו החלונות בלוחות מבחוץ.
בבית הכנסת שלכם כנראה אין פסיפס מהמאה ה-6, אבל סביר שיש פרוכות, לוחות הקדשה, חלונות וכתובות. מה שהקהילה בבית אלפא השאירה אחריה, את שמות היוצרים ואת המחיר, הוא בדיוק סוג המידע שקל לאבד: מי תרם, מתי, מי יצר ומה כתוב. כדאי לצלם כל פריט כזה לפני תיקון או החלפה, לרשום לצדו מה שידוע ולשמור את התיק יחד עם מסמכי בית הכנסת, כך שהגבאי הבא יידע ממה להתחיל. מי שרוצה לראות איך נראה תיעוד שיטתי יכול לעיין באינדקס הפתוח של המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית. המרכז נוסד ב-1979 בידי פרופ' בצלאל נרקיס, והאינדקס מכיל, לפי האוניברסיטה, יותר מ-617 אלף תמונות, ובהן אדריכלות של בתי כנסת.
לפני שמוסיפים או מסירים קישוט, פונים לוועד ולרב המקומי. המאמר הזה אינו מכריע אילו עיטורים ראוי לתלות או להסיר היום, וכפי שהמזלות בבית אלפא מראים, גם בין חוקרים יש חילוקי דעות על משמעות עיטורים. המידע כללי ואינו מהווה פסיקה, ולשאלות הלכה פונים לרב המקומי.