"אין משנין אלא מקדושה קלה לחמורה". כך כתוב בשולחן ערוך, אורח חיים סימן קנג סעיף ה, במקום שבו מדובר בכסף שנגבה לצורך מסוים: לבנות בית כנסת, לקנות תיבה, מטפחת או ספר תורה. המשפט הזה פותח את הדיון בשאלה שגבאי נתקל בה מוקדם או מאוחר: מתפלל נתן כסף "לצורך מסוים", ובבית הכנסת נוצר צורך דחוף אחר. האם מותר להשתמש בכסף? אני גבאי ולא פוסק, ואין לי תשובה בשבילכם. אפשר בכל זאת להבין מה כתוב במקורות ומתי הגיע הזמן להרים טלפון לרב.
כסף שנגבה לצורך מסוים
לפי אותו סעיף, אם רוצים לשנות את הצורך שלשמו נגבה הכסף, ההיתר הוא רק כלפי מעלה, מקדושה קלה לחמורה. הסדר מופיע בסעיף ב: בדמי מכירת בית כנסת מותר לקנות תיבה, בדמי תיבה מטפחת של ספר תורה, בדמי מטפחת ספרים, ובדמי ספרים ספר תורה, אבל לא בכיוון ההפוך. את העיקרון עצמו מנסח המשנה ברורה בסימן קנג ס"ק ב במילים "שמעלין בקודש ואין מורידין".
הסעיף מוסיף שני פרטים שמשנים הרבה. אם כבר עשו את הדבר שלשמו נגבו המעות, מותר להשתמש בעודף לכל מה שרוצים. ואם בשעת הגבייה התנו שבעודף יעשו מה שיחפצו, ההיתר תקף גם אחרי שקנו. לעומת זאת, אם התנו רק בשעת המכירה ולא בשעת הגבייה, אסור, והמשנה ברורה מסביר שכשקנו כבר חלה הקדושה, ותנאי שבא אחר כך לא מועיל. מכאן שהשאלה "מה נאמר כשגבו את הכסף" חשובה לא פחות מהשאלה "מה צריך עכשיו".
הסעיף שאחריו נראה כסותר. בסעיף יג כתוב: "גבו מעות לבנין ב"ה ובא להם דבר מצוה מוציאין בה המעות". אם קנו אבנים וקורות, כבר לא כך: את אלה לא ימכרו אלא לפדיון שבויים. המשנה ברורה, בסימן קנג ס"ק עז, מיישב ומבאר שמדובר בהוצאה על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר. אז מותר להוציא את המעות גם לקדושה קלה יותר או לחולין. הט"ז מבאר שמדובר בהלוואה, שאחר כך מחזירים אליה מעות אחרים. בס"ק יג כתוב שלדעת המגן אברהם גבאים לא רשאים ללוות מהכסף ולהחזיר, לט"ז מותר, ובהסכמת שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר מותר לכולי עלמא.
המסקנה לגבאי צנועה: בשאלה הזו יש מחלוקת, והדרך שמותרת לכולי עלמא עוברת דרך הסכמה של שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ולא דרך החלטה של אדם אחד שיושב במשרד. מי שמחזיק בקופה הוא לא "שבעה טובי העיר".
יש גם דין שנראה דומה וצריך להפריד אותו. בשולחן ערוך יורה דעה סימן רנו סעיף ד כתוב שבני העיר רשאים לשנות כספי קופה ותמחוי, צדקה לעניים, לכל צורך ציבורי, גם אם לא התנו כך בשעת הגבייה. ההגהה מרחיבה גם ליחיד שהתנדב צדקה ונתן לגבאי, אבל לא אם מינה גבאים בעצמו. זה דין של כספי צדקה, לא של כספי בית כנסת, ולא כדאי ללמוד ממנו לגבי תרומה לבית הכנסת בלי לשאול.
המקורות שקראתי הם שולחן ערוך עם הגהת הרמ"א ומשנה ברורה. הם עוסקים בכסף שנגבה לצורך הציבור, ולא ראיתי בהם התייחסות מפורשת לתרומה של מתפלל בודד שהתנה בעצמו. לא בדקתי מנהגי עדות אחרות. מי שנוהג לפי מסורת אחרת ישאל את רבו.
מה שהגבאי יכול לעשות בעצמו הוא להכין את השיחה עם הרב. כשמתקבלת תרומה לצורך מסוים, לכתוב במקום מה נאמר, מי אמר ומתי. במשנה ברורה על כלים שהובאו לבית הכנסת מובא שטוב להתנות בפירוש בשעת ההבאה שהם רק בתורת שאלה. זה דין אחר, של ציוד ולא של כסף, אבל הרעיון מתאים: הבהרה בשעת הקבלה חוסכת ויכוח בשעת השינוי. כשהשאלה כבר עומדת על השולחן, מביאים לרב את הסכום, את הצורך הדחוף, את מה שנאמר בשעת הגבייה ואת הרישום, ושואלים אותו לפני שנוגעים בכסף.
המידע כללי ואינו מהווה פסיקה. לשאלות הלכה פנו לרב המקומי.