במשנה סוטה, בתיאור ברכות הכהן הגדול ביום הכיפורים, כתוב: "חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת" (משנה סוטה ז, ז). החזן של המשנה אינו קורא בתורה במעמד הזה: הוא נוטל את הספר ומעביר אותו הלאה. לפי מאמר של שלמה זאב פיק משנת 2019 בכתב העת של אוניברסיטת בר-אילן, בתקופת בית המקדש והתנאים "חזן" ו"חזן הכנסת" היו שמש ומפקח על טקסים ותפילות ציבור, ובמיוחד על קריאת התורה. רק בתקופת הגאונים ובימי הביניים החל המונח לציין בעיקר את שליח הציבור. עלון מקושרים של מתיבתא מוסיף ש"ראש הכנסת" של חז"ל קרוב בתפקידו לגבאי של ימינו, וש"חזן הכנסת" עסק בהיבטים הטכניים ובתחזוקה, תפקיד שמכונה היום, בקהילות שבהן התפקידים נפרדים, שמש.
עד שהחזן הפך לשליח ציבור קבוע עבר זמן. לפי הערך על החזן ב-Encyclopaedia Judaica, בתקופת התלמוד לא היה חזן קבוע וכל מתפלל יכול היה לקבל את התפקיד. בתקופת הגאונים נעשה החזן לשליח ציבור קבוע, בין היתר בגלל מורכבות התפילה שהלכה וגדלה, הירידה בידיעת העברית והרצון בתפילה יפה יותר. משנה תענית, בתיאור סדר התעניות, קובעת מי מורידים לפני התיבה: "זָקֵן וְרָגִיל" (משנה תענית ב, ב). המשנה פותחת אפוא בוותק ובניסיון. הקול קיבל חשיבות בימי הביניים: לפי ערך "חזנות" בהמכלול, נוספו אז פיוטים מולחנים, כלי נגינה לא נכנסו לבתי הכנסת, והביקוש לחזנים מוכשרים הפך את החזנות לאמנות בשכר.
שלושה תפקידים בפועל
בימי חול נהוג שאחד מהקהל עובר לפני התיבה, בדרך כלל בבקשת הגבאים שמונו לכך על ידי הציבור. בשבת מברכים, בראש חודש ובחגים נהוג בקהילות רבות להעסיק חזן שעבר הכשרה מקצועית בפיתוח קול, לעיתים בליווי מקהלה. בהרבה קהילות מעלים חזן מקצועי גם בימים הנוראים. במקורות שנסקרו כאן, "חזן" ו"שליח ציבור" הם מילים נרדפות, ו"בעל תפילה" מופיע ככינוי נוסף, בעיקר בימים נוראים.
שולחן ערוך מונה את התכונות של שליח ציבור ראוי: נקי מעבירות, בלי שם רע גם מילדות, ענו ומרוצה לעם, בעל נעימה וקול ערב, ורגיל בקריאה בתורה, בנביאים ובכתובים. לפי Encyclopaedia Judaica, שמפנה לאותם סעיפים בשולחן ערוך, דרישות כאלה הוקלו לפעמים אבל נאכפו בקפדנות בימים הנוראים. את השאלה מי כשר בפועל לתפקיד אני מפנה לרב.
בעל קורא עוסק בעניין אחר. ספר התורה נכתב בלי ניקוד ובלי טעמי המקרא, ולכן הקריאה בו דורשת מומחיות ואימון, כך לפי ערך "בעל קורא" בהמכלול. הטעמים קובעים גם את הנעימה, וניגונם משתנה מעדה לעדה, ולכן הקורא בדרך כלל יודע לקרוא בניגון הנהוג בבתי הכנסת של עדתו. להכנה השבועית יש "תיקון קוראים", ספר שבו הטקסט מופיע בשתי עמודות, אחת כבספר התורה ואחת עם ניקוד וטעמים. כשהקורא עדיין לא בקי, עומד לידו "סומך", אחד המתפללים שמאזין ומתקן, והערך מציין שהפוסקים נחלקו אם תיקון כזה ראוי מצד הלבנת פנים.
שולחן ערוך פותח את הדיון בטעויות במילים "קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירין אותו" (או"ח קמ"ב, א). הרמ"א מצמצם זאת בהגהתו: החזרה נדרשת כשהטעות משנה את המשמעות, ואילו טעות בנגינת הטעם או בניקוד אינה מחייבת חזרה אלא גערה. מה מחייב חזרה בפועל הוא עניין לרב, וכדאי לשבת איתו מראש ולהסכים מי מתקן, מתי ובאיזה אופן, כדי שהקורא לא יתבייש.
למה בכלל יש בעל קורא נפרד מהעולה לתורה? הרב יאיר קאהן מסביר באתר הר עציון (2019) שיש שני הסברים למנהג שאחד קורא והעולה מברך: לפי הרא"ש, כדי למנוע ריב עם מי שחושב שהוא יודע לקרוא, ולפי רבנו תם, כדי שמי שאינו יודע לא יתבייש.
אשר לחזנות כאמנות, לפי הערך בהמכלול היא מבוססת ברוב הקהילות הספרדיות בעיקר על מקאמים, ואילו החזנות האשכנזית התפתחה במיוחד במאות ה-16 וה-17 בהשפעת הרנסאנס. התקופה משלהי המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 נחשבת ל"תור הזהב" של החזנות האשכנזית, והערך מוסיף שהתקליטים תרמו להפצת הז'אנר. מאחורי "קול נעים" עומדת מסורת עם סגנונות שונים בקהילות שונות.
מה הגבאי יכול לעשות
אפשר להפריד בין שלוש שאלות: מי מוביל את התפילה, מי קורא בתורה ומי שר בשבתות מיוחדות ובמועדים. שולחן ערוך מונה את התכונות של שליח ציבור כאילו הן מתקיימות באדם אחד, אבל אפשר לבחון כל אחת בנפרד ולשבץ בהתאם, וכל הכרעה על כשרות מופנית לרב.
אפשרות אחת היא הכשרה. יש בתי כנסת שמקיימים שיעורי קריאה לבוגרים לאורך השנה, ומציעים למי שצריך הקלטה או מנטור. תיקון קוראים, מנטור וסומך הם כלים שאפשר לשקול גם בבית כנסת קטן.
ומה כשצריך להחליף מישהו? שולחן ערוך פותח במילים "אין מסלקין חזן מאומנתו" (או"ח נ"ג, כה), כלומר רק כשנמצא בו פסול. הרמ"א מוסיף בהגהתו ששמועה אינה מספיקה ונדרשות עדויות. הוא דן גם בחזן שהזקין ורוצה למנות את בנו לסייע לו מדי פעם, אף אם קולו של הבן פחות ערב משלו: אם הבן ממלא את מקומו בשאר הדברים, בנו קודם לכל אדם והציבור אינו יכול למחות (הוא מפנה לתשובת הרשב"א).
לפני שקובעים את השיבוצים הבאים אפשר לרשום ליד לוח השיבוצים שלוש עמודות ולראות איזו מהן ריקה, ובשאלות כשרות פונים לרב. כך זה יכול להיראות:
- מי מוביל את התפילה: שליח ציבור (חזן, ובכינוי נוסף: בעל תפילה), לפי התכונות שנמנו בשולחן ערוך.
- מי קורא בתורה: בעל קורא, עם תיקון קוראים וסומך.
- מי שר בשבתות מיוחדות ובמועדים: חזן מקצועי, מתוך מסורת שיש בה סגנונות שונים.
המידע כללי ואינו מהווה פסיקה. לשאלות הלכה פנו לרב המקומי.
