מסמך היסטורי: מקומו של בית הכנסת בתקופת הרפורמה

מסמך היסטורי: מקומו של בית הכנסת בתקופת הרפורמה

בפרקים הקודמים תיארנו את המלחמה הקשה של היהדות החרדית במערב אירופה ברפורמה, וסיפרנו כי בתי הכנסת האורטודוקסים, גם המודרניים, בגרמניה סגרו את שעריהם בפני הרפורמה.

סידורי התפילה נשארו כמעט ללא שינוי, להבדיל מהרפורמים שביצעו שינוים מרחיקי לכת בסידור התפילה המסורתי.

למה כמעט? מאחר שהונהגו חידושים רבים שנועדו להתאים את התפילה ואת הליכות המתפללים אל מושגי הנימוס ודרך ארץ של הזמן.

העדות החרדיות בגרמניה, או חלקם לפחות הסדירו את ניהול התפילה על פי תקנות לפרטי פרטים, שלא משאירים כמעט שום דבר ליוזמתם של המתפללים היחידים.

התקנות האלו נסכו בתפילה נוקשות מסויימת צריך לומר, שכן סדר התפילה עשוי היה למנוע כל רחש מיותר, עודד את התפילה בלחש ולא ראה בעין יפה מבעים של כוונה יתירה בלב המתפללים.

אם אי מי היה צריך להשתתף באורח פעיל בתפילה, הוא קיבל על כך הודעה מראש בלי שום מקום לאילתורים. כך למשל בבית הכנסת הראשי בהלברשטט מונו שלשה אנשים שתפקידם היה לפתוח בשירת הקהל במקומות שנועדו לכך.

כמו כן היו מסורות מזמנים קדומים לגבי צורת האמירה והזימרה של קטעי תפילה שנשמרו בקפידה. הקהל שר עם החזן קטעים שנקבעו לכך מראש, ובבתי כנסת רבים הונהגה מקהלה של גברים ונערים.

דרשתו של הרב נישאה בגרמנית צחה ללא דופי. גם הכהנים בחלק מבתי הכנסת נדרשו לקיים חזרות כדי שברכתם על הדוכן תישמע עריבה לאוזן ללא דופי, ובקול אחיד. במילים אחרות, לענין האסתטי היה מקום רב.

בחלק מהקהילות הכהנים אף לבשו כובעים מיוחדים שהגבירו את הרושם האסתטי של הופעתם בצוותא.

מה היה הרעיון שעמד מאחורי הסדר הכל כך נוקשה המתואר פה?

פרופ' מרדכי ברוייאר [בספרו עדה ודיוקנה, ממנו שאוב מידע זה עמ' 50-55], מסביר כי מלבד העניין של המורשת העתיקה של הקהילות כאמור, היתה כאן היענות לדרישות העולם המודרני.

היה זה חלק מהמאבק ברפורמה: לא היה צריך ללכת לבית כנסת רפורמי כדי ליהנות מתפילה שהיא פרי מאמץ של מודרניזציה יסודית.

ועם זאת הפיכת בית כנסת חרדי להיכל תפילה ראוי לשמו המבריק מפאר וטקסיות דרשה לא מעט מרץ זמן וכסף. בית הכנסת על ארגונו ואירועיו היה בעמדה מרכזית של מישלט בחיי העדה, והוא העמיד בצל מסויים תחומים אחרים של חיי תורה שבמקומות אחרים ובזמנים אחרים הוחזקו בכעלי חשיבות מרובה וגדולה יותר [למשל מוסד הישיבה שפרח במזרח אירופה, ראו על כך בספרו של שאול שטמפפר 'הישיבה הליטאית'].

חשוב לציין כי הפכית בית כנסת למשהו פולחני עם תצורה מדוייקת וקבועה עלולה להפוך את החיים הדתיים למשהו חיצוני גרידא ולצמצם את הזיקה הדתית של המתפללים למשהו פושר, ואמנם הרש"ר הירש היה מודע לסכנה זו, כאשר הוקיע את הרפורמה כ'פולחן' שלא הותיר מן היהדות אלא 'ביקור בבית הכנסת ובהכיל, ליטורגיה וזימרה', וכך כותב הרש"ר:

"בזמן של תעייה כל כך קשה כזמנינו, יהיה זה אולי הטיפול הכי רדיקאלי שסופו לרפאות את החולי מעיקרו.: ייסגרו נא – זמנית – למאה שנה – כל בתי הכנסת! אל תיבהל מרעיון שכזה, הלב היהודי! סגירת בתי הכנסת לא תמוטט את משפטי ה', ולא פי אחד חלק מאלף מכפי שתמוטט אותם למשל ההצהרה היחידה, ההיפותטית גרידא, שאולי אין עוד תוקף לאיסור גיד הנשה הלכה למעשה! אם יד יהודי תסגור את כל בתי הכנסת הרי תהיה זאת המחאה החזקה ביותר נגד הכפירה בתורת ה' בחיי הציבור והיחיד. מעשה שכזה יבטא במירב ההטעמה: את היהדות יש לבקש לאו דווקא בבית הכנסת. לא בבית הכנסת נקודת הכובד של היהדות.

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן