סיור החודש - בית כנסת ה'קונכיה'

פרטים
קטגוריה: סיור בבתי כנסת
פורסם בחמישי, 16 יולי 2009 18:53
נכתב על ידי אליעזר היון

קונכיה, צדף, קרמבו, שבעה שופרות, אלו רק חלק מן השמות שניתנו לבית הכנסת בעל המבנה הארכיטקטוני המרתק "היכל יהודה- על שם יהודה ליאון רקנאטי - לזכר קהילת שלוניקי" הנמצא בצפון תל אביב ושדגם זעיר שלו מוצב באתר 'מיני ישראל'. אני מציג את השמות הללו למר דוד רקנאטי סגן יו"ר ועד בית הכנסת ומנסה לברר מהו התיאור המדוייק. "אף אחד מהם אינו נכון" מחייך רקנאטי. "אני שמעתי תיאוריות מופרכות מאלו" הוא אומר, "כאילו צורת הצדף היא העתק אותנטי של הצדף מסלוניקי השוכנת על חוף ים וכן הלאה. הסיבה היחידה שבית הכנסת עוצב כך היא משום שהאדריכל, יצחק טולדנו, שהיה בעצמו חבר הועד, ביקש להקים בית כנסת שבו לא יהיו עמודים שיחצו את חלל הבית. בנוסף עמדו שיקולים של תצורת תהודה, ועיצוב מבנה בו תהיה בולטות לתיבה ולהיכל".

דוד רקנאטי, יהודי הדור צורה כבן שמונים ומעלה, הוא אולי אחד השרידים הבודדים השייכים לקהילה המפוארת "קהלת יהדות שלוניקי" של טרום מלחמת העולם השניה. שלוניקי, שהיתה 'עיר ואם בישראל' איכלסה  בשנת 1941 כ 55,000 יהודים. בתשיעי לאפריל 1941 נכנסו הגרמנים לעיר, וחמישים וחמישה אלף היהודים שבה החלו לעבור השפלות והתעללויות. דירות של יהודים הופקעו, בית החולים היהודי הופקע לשימוש הצבא הגרמני, עיתונים יהודיים נסגרו ומנגד הופיעו עיתונים אנטישמיים. בינואר 1943 זימן אייכמן את עוזרו דיטר ויסליצני לברלין והטיל עליו את המשימה של חיסול יהודי שלוניקי. ויסליצני בחר בעמיתו אלויס ברונר כעוזרו הבכיר, וב- 6 בפברואר 1943  הם הגיעו עם צוות מצומצם לשלוניקי והשתכנו בשתי וילות מהודרות שהוחרמו מיהודים. מכאן ואילך השתלשלו הענינים במהירות ובדייקנות הגרמנית המפורסמת. היהודים חוייבו בענידת טלאי צהוב, בסימון דירותיהם וחנויותיהם, ובחוקים משפילים נוספים כשבמקביל מתחילים לצאת משלחות של יהודים אל מחנות המוות הידועים, בעיקר אל אושוויץ ואל ברגן בלזן. ויסליצני פעל עם צוותו במהירות, ביעילות, ובערמה ובסוף המלחמה התברר כי מהקהילה הגדולה המפוארת והמבוססת, כמעט שלא נותר שריד. 96% מיהודי קהילת סלוניקי, כחמישים אלף קרבנות, נספו בשואת העם היהודי. 

אחד מן הניצולים המעטים שהספיק להימלט מעט קודם למלחמה היה אברהם שמואל רקנאטי, שכיהן כסגן ראש העיר של סלוניקי. הוא היה נשיא ה"מזרחי" וגם ראש התנועה הרוויזיוניסטית ביוון וחבר ועד הקהילה. אברהם רקנאטי שהיה אחד מעמודי התווך של הקהילה השלוניקאית שעלה לארץ וחבר הכנסת הראשונה מטעם "חירות" הקים יחד עם פעילים אחרים את בית הכנסת 'שמחה הדר קודש'. בית כנסת זה שהיה רק אחד מעשרות בתי כנסת שלוניקאים עבר גלגולים רבים. הוא החל את פעילותו ברחוב עמק יזרעל, וחלק ממתפלליו המשיך בפעילות במקומות שונים בדרום תל אביב. עד שבשנת 1975 פנה אברהם לבני אחיו יהודה ליאון ששימשו כבעלי השליטה בבנק דיסקונט ושכנע אותם לתרום סכום נכבד להקמת בית הכנסת. בשנת 1980 נוסד בית הכנסת על ידי הועד הפעיל: אברהם רקנאטי (שנפטר כמה חודשים לפני חנוכת הבית) זכריה אלחנתי, אליעזר הכהן, ויקטור שלום, אברהם סיטון, יצחק פינטו, דוד רקנאטי ועוד ובראשם היו"ר שמואל רקנאטי שברוב מרצו הביא את המפעל לידי מימוש. בית הכנסת נחנך בטקס רב רושם בהשתתפות הרבנים הראשיים, ונכבדים נוספים.

בית הכנסת, הנדיר כל כך באופיו החיצוני, מרהיב לא פחות מבפנים. הבימה המוגבהת, השטיחים הרכים, ארון הקודש המונומנטלי, חלונות הוויטראז' הססגוניים, ומאות המושבים המסודרים בסדר מופתי משווים למקום הוד מלכותי. בית כנסת כזה מטבע הדברים מהווה אבן שואבת לכל מי שחפץ במקום תפילה מכובד וראוי לשמו. ואכן מספר דוד רקנאטי כי לפני כשלושים שנה, עת נוסד הבית, "לא היה מקום לשבת", מאות מאות אנשים התפללו בו מידי שבת. "היום" נאנח  רקנטי,  "יש  לנו אולי 130 מתפללים".

האנחה הבלתי נסתרת הזו שמשמיע רקנטי היא בעצם הסיפור העצוב של יהדות תל אביב כולה. בתי הכנסת מתדלדלים, אין כמעט היענות מצד צעירים לדרוש את בתי הכנסת,  ומגרשים עליהם בנויים בתי כנסת ובתי מדרש נמכרים ליזמי נדל"ן זריזים. רקנאטי מודע לעובדה שמאה מתפללים בנוף העדכני של תל אביב הם למרבה האירוניה עדיין, מספר עצום. גם הקהלה המבוגרת שבהדרגה חדלה לבא לבית הכנסת אם מפאת ארועי פטירה או מקרי חולי לא תורמת לאכלוסו של בית הכנסת. המצב החדש מייצר גם שאלות חדשות ועצובות שעד לא מכבר לא היו רלונטיות כלל, למשל: האם לאפשר לקיים בר מצווה בשבת כשהחתן והוריו יופיעו במכוניתם לתפילת הבוקר, כשהאופציה החילופית שלהם היא זליגתם אל "בתי הכנסת" הרפורמיים שבעיר המקבלים אותם אליהם כמובן, ללא שום תנאים.

"כל כך חבל" אומר רקנטי "שצעירים דתיים, חרדיים, או גם סתם שומרי מסורת לא מיישבים את רחובות תל אביב המזדקנים. אילו היה סבסוד מצד גורם עסקי, נדלנ"י כלשהו, יכלה הקהלה המפוארת לשמור על גודלה ותפארתה". אלא שהמצב אינו כזה כמובן. עיריית תל אביב לא מתענינת במיוחד בצרכיה הדתיים של העיר, כעת למשל, מתגלגלת תוכנית להקמת בניני ענק משרדיים  ברחבה שלפני בית הכנסת. קונוונציות לפיהם לא מקימים בניני עסקים סביב מקומות תרבות מרכזיים מחשש שיאפילו על אופים המיוחד, כנראה כבר לא חלים על בתי כנסת בתל אביב אומר רקנאטי בכאב אמיתי. "אין זאת כי אם הציבור החילוני לא מכבד אותנו- שומרי המצוות, ואנחנו שומרי המסורת שלא נלחמים על כך מספיק לא מכבדים את עצמנו". 

למרות המספר המתדרדר והולך של המתפללים מנסה בית הכנסת לשמור על צביונו המיוחד בכל דרך אפשרית. עד לפני מספר שנים עוד עבר לפני התיבה 'חזנים סלוניקאים אותנטים' מר אהרן נג'ריא ודו חיים זכרונם לברכה, ובית הכנסת הוציא וההדיר סדורי תפילה ומחזורים בנוסח סלוניקי. בזמן האחרון עבר לפני התיבה חזן ספרדי צעיר שסיגל לעצמו את ניגוניה המיוחדים של הקהילה. בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה נערך בבית הכנסת טקס הזיכרון המרכזי לקרבנות השואה יוצאי יוון. 


בית הכנסת פתוח כמובן לא רק ליוצאי סלוניקי או יוון בלבד. אנשים רבים מכל שכבות הציבור מגיעים להתפלל בבית הכנסת המפואר שגם מקיים אירועי תרבות מגוונים ללא כל דרישת תשלום, כמו שיעורים בתנ"ך, במורשת ישראל, הנמסרים על ידי רבנים ומרצים ידועי שם. בנוסף מקיים בית הכנסת מנין בימות החול בבית הכנסת הקטן הבנוי בקומת המרתף.  

שימוש מענין נוסף באולם התפילה הוא עריכת חופות. זוגות רבים המבקשים להינשא תחת חופה המוצבת במקום מפואר וייחודי מקיימים את טקס הקידושין באולם בית הכנסת ואת סעודת החתונה באחד האולמות בעיר. כן מתקיימים קטסי אזכרה באהל הזיכרון ע"ש פילוסוף.

כשאני נפרד ממר רקנאטי אני מבקש להכניס לריאיון נימה אישית. סבי מר יעקב מצרי, ה' יאריך ימיו, התפלל במשך קרוב לשלושים שנה בבית הכנסת של משפחת רקנאטי. כילד, המתארח אצל סבו, נהגתי להתרוצץ בין המושבים, הבימה הגבוהה, וארון הקודש הכביר, ולאסוף את הסוכריות בשמחות הרבות שפקדו את המקום. נדמה לי, אני אומר למר רקנאטי, כי הזיכרון  החזק ביותר שלי מהשעות הרבות שביליתי במקום הוא תחושה של ארמון, של היכל מלכות. השקט, ההדר, הרצינות בתפילה, הניגונים העתיקים, טפיפות הצעדים על השטיחים הרכים, כבודם של המתפללים הפרנסים והרב, הם חומרים שלעולם לא יוכלו להימחק מזכרונו של ילד.   

 

 

חזית בית הכנסת

 

 

חלק מהויטראז'ים הרבים הסובבים את בית הכנסת

הכניסה המפוארת