לשם שמים

המחלוקות הדתיות והאידיאולוגיות בקרב יהדות תימן הביאו לייסודם של בתי כנסת רבים במיוחד. כיום עומדים חלקם ריקים ועזובים, ובאחרים מתגעגעים לויכוחים...

 פורסם במקור ראשון, מאתThis e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it., 11.05.06

בליל שבת שעברה אני חזרתי מבית הכנסת [...] אני רק קראתי הפזמון 'שלום עליכם' והנה היא מאיצה בי שדוקא אני אקרא אשת חיל, לא בשביל, כביכול, שהיא אדוקה אלא רק נגד רצוני, שהיא רוצה למריבה. 'אתה מוכרח לקרוא את אשת חיל, בעל כרחך! כל זמן שאני עיקשיה ואבי היה עיקשי וכל המשפחה שלי עיקשיה, אתה מוכרח לקרוא!' אני דרדעי, אני אומר לה, ואסור לי לקרוא את אשת חיל. 'לא אכפת לי! למה באת להתחתן עם עיקשיה? היית הולך ומתחתן עם דרדעיה! אבל מכיוון שאשתך ובניך עיקשים, אתה מוכרח, נגד רצונך ורצון כל בית אביך.

(ח' הזז, היושבת בגנים, עמ' 72)

המחלוקות הדתיות הנוקבות בקהילת יהודי תימן ראשיתן באירועים שהתרחשו בתימן במהלך המאה השמונה עשרה. באותה העת נתפלגה הקהילה העתיקה, בעלת המסורת המפוארת, לשתי תפיסות עולם הלכתיות מנוגדות, שהולידו באופן טבעי גם שני סידורי תפילה שונים.

אל מול המסורת ההלכתית התימנית העתיקה, שהתבססה בין היתר על פסיקות הגאונים והרמב"ם, החלו גורמים שונים בהנהגה ההלכתית של הקהילה לנסות להתאים את הנהגות יהודי תימן עד כמה שניתן למנהגי ספרד, ולפסיקותיו של רבי יוסף קארו ב'שולחן ערוך'. מחלוקת זו, שהקיפה את כל תחומי הפסיקה ההלכתית, יצרה כאמור גם שני נוסחי תפילה מקבילים ושונים זה מזה באופן ניכר: הרב יחיא בן יוסף צלאח (המהרי"ץ), מגדולי רבני תימן, קיבע באותה העת את סידורו 'תכלאל עץ חיים', המבוסס על מנהג תימן הקדום, ומכונה מאז 'נוסח בלדי'. רבנים אחרים, ביניהם בני משפחת משרקי, הקפידו על נוסח התפילה הספרדי-ארץ ישראלי, שקיבל את הכינוי 'שאמי'.

ויכוח זה על נוסח התפילה, טבעו שהביא ליצירת בתי כנסת כפולים בכל קהילה תימנית משמעותית שהוקמה. אמנם, באזורים שונים בתימן נהגו על פי מנהג מסוים אחד, ואולם בעת הקמת הקהילות התימניות החדשות בארץ ישראל, מצאו את עצמם שאמים ובלדים ממקומות שונים מתגוררים זה לצד זה, ובדרך כלל נאלצו להקים שני בתי כנסת לכל הפחות.

דרדעים ועיקשים

כך אירע שבשכונת 'בתי גורל' הירושלמית, שכל גודלה כמה עשרות דירות, פעלו משך יותר ממאה שנה שני בתי כנסת קטנים זה לצד זה: 'הגורל' למתפללים לפי התכלאל, ו'נוה שלום' לנוהגים מנהגי ספרד וארץ ישראל. בערים הגדולות והחדשות בהן התיישבו יהודים תימנים, דוגמת תל אביב ומאוחר יותר גם ראש העין, נמצאו בתי כנסת רבים המשרתים את בני כל אחת מן הקבוצות.

בראשית המאה העשרים נוסף נדבך שני למחלוקות העדתיות, עם התלקחותו של המאבק על אודות היחס לקבלה ככלל, ובייחוד לספר הזוהר. הרב יחיא קאפח, שהיה חכם באשי בתימן בשנים 1899-1900, שלל מכל וכל את העיסוק בקבלה וההסתמכות ההלכתית עליה, והציג את ספר הזוהר כחדירה של אמונות זרות לעולם היהודי. תומכיו זכו לשם 'דור דעה', או בקיצור 'דרדעים'. מולו התייצבו רוב רבני תימן, בהנהגתו של הרב יחיא יצחק הלוי, ממנהיגי יהדות צנעא ששימש אף הוא שנים אחדות כחכם באשי. תומכיו, שתמכו אף בקבלה, נקראו בתגובה 'עיקשים'.

גם מחלוקת זו הביאה לייסודם של בתי כנסת נפרדים, וכך למשל בשכונת נחלת אחים בירושלים, פעלו משנות השלושים בית כנסת בלדי-עיקשי (כיום 'רחובות הנהר'), ובית כנסת דרדעי למהדרין, בו התפלל בהמשך גם הרב יוסף קאפח, מהמזוהים ביותר עם מסורת זו.

אלא שהשנים חולפות, ואם אמנם לא נשתכחו המאבקים לחלוטין, דומה שעיקר המאבק בקרב יוצאי תימן, כמו גם העדות האחרות, הוא לאו דווקא ההקפדה על מנהגי האבות המדויקים, כי אם עצם הישארותו של הדור השני והשלישי בעולם הדתי. וכך, בניגוד לעבר, נמצאים אלו מתפללים אצל אלו, ומחסומים שונים הולכים ונפרצים.

חומה בבית הכנסת

בית כנסת 'עזרת אחים', שבשכונת כרם התימנים התל אביבית, מהווה דוגמה נאה לתהליכים העוברים על יהדות תימן בדורות האחרונים בארץ ישראל.

אגודת עזרת אחים הוקמה בשנת 1926 על ידי קבוצה של צעירים תימנים יוצאי צנעא, במטרה לספק עזרה רפואית, חינוכית ותרבותית לבני העדה בתל אביב. במסגרת הפעילות התרבותית שיזמה האגודה, הוקם גם בית כנסת קטן, שפעל בצריף ברח' הים (כיום רח' הרב קוק). ואולם, הדיה של המחלוקת על נוסחי התפילה, שהתלקחה מחדש באותה העת גם בתימן, הגיעו גם לבית הכנסת הקטן בתל אביב, ובמקום פרצו עימותים בין שאמים ובין בלדים יוצאי צנעא.

במקום בו אין אפשרות אמיתית להכרעה, מיוסדים מן הסתם שני בתי כנסת. במקומות אחרים, מכריע צד אחד את הכף לטובתו. בעזרת אחים, לעומת זאת, מצאו המתפללים פיתרון יצירתי במיוחד: הקמת מחיצת אבנים בתוך בית הכנסת, ופיצולו לשניים באופן הבוטה והנוקשה ביותר. במצב דברים זה ברור היה לכל שאין האגודה יכולה להתקיים, ולפיכך פנו הצדדים לבית הדין הרבני הגדול בתל אביב שפסק כי במקום תיערך תפילה בנוסח השאמי, ובו בלבד. אלא שגם פסיקה זו לא הרגיעה את הרוחות, והקהילה נמצאה מתפוררת לאיטה, ומתפזרת לכל עבר.

רק שנים אחדות מאוחר יותר שבה האגודה לפעול, ובשנת 1955 נבנה סוף סוף המבנה הגדול והמרשים של בית הכנסת הקבוע, על מקומו של הצריף הישן. אלא שבמקביל לביסוסו של בית הכנסת, החלו מתרחשים תהליכים אחרים בקהילת יוצאי תימן ככלל, ובשכונה התל אביבית בפרט.

אחדות בלית ברירה

לנוכח המציאות והתרבות הארץ ישראלית שקיבלה את פניהם של העולים שהמשיכו להגיע מתימן באותן השנים, נתברר לכל שאת עיקר המאבק יש להפנות לעצם השמירה על המסורת היהודית והדתית, תהא אשר תהא. התפקרותם של רבים מאד מבני העולים בעדות המזרח הפכה לנושא המרכזי, בעוד ויכוחים אחרים נדחקים מעט הצידה, אם גם לא נעלמים.

במקביל, לאחר תור-זהב קצר ומתוקשר, החלה שכונת כרם התימנים להתדרדר מסיבות אחרות לחלוטין. מיקומה בליבה הסואן של תל אביב, מצבם המדורדר של חלק גדול מהמבנים, וכן תהליכים חברתיים אחרים, הביאו לנטישה הולכת וגוברת של הצעירים את השכונה, וכיום נותרו בה רק שרידי דור המייסדים ובניהם, הנאחזים במקום כמעט בקצות האצבעות.

רבים מבתי הכנסת התימנים בשכונה אינם פעילים עוד, ואחרים פעילים באופן חלקי בלבד, ובהשתתפות מתפללים בני כל המסורות. בבית הכנסת עזרת אחים, ששיקף בעבר את עוצמתו של העימות, והיה גדוש מתפללים מדי יום ביומו, אין כיום מי שיבנה קיר של אבנים, גם לו היו הדברים עולים פעם נוספת על סדר היום...    

* תודתי למנשה ענזי על סיועו בהכנת הכתבה.