מדור היסטורי: המקהלה בבית הכנסת של הרש"ש

המקהלה בבית הכנסת של הרש"ר הירש בפרנפורט/ חלק ב

 

כאשר היה הרש"ר הירש רב צעיר בעיר עמדן, בשנות השלושים לחייו [1844], כתב את הדברים הבאים:

"מי זה ירא ד' אשר קרבת אלקים לו טוב וחפץ ביקרו, אשר לא יחפוץ להדר בית תפלתו ולעבוד עבודתו בדרך היותר טוב, להתנאה לפני קונו בעבודת לבבו, לעורר לבבות להאיר רוחות בשירי תהלה, בשיחות תפלה, בבקשה ותודה, בקריאת ובינת התורה, בדברי כבושים הנכנסים אל לב כצאתם מלב להשתחוות לפני ד' בגילה ורעדה ולהתחזק בעול מלכותו באהבה ויראה"? [מקור: תורת הקנאות ה,ב].

במאמר הרחב והמקיף שפרסם חוקר יהדות אשכנז הנודע, הרב בנימין שלמה המבורגר [ירושתינו ה] מצוין כי אחת מתקנות קהילת פרנקפורט דרשה מציבור המתפללים  שהתפילות וכל שאר העניינים הקשורים להן "צריכים להיערך בכבוד ובנימוס. יש למנוע כל דבר העשוי לפגוע בכוונת התפילה של הזולת. זאת כהשלמה לתקנה אחרת: באי בית הכנסת נדרשים להתנהג בכבוד ובדרך ארץ בהתאם לקדושת המקום, ובכניסתם ילכו למקומם בלא לעורר רעש וכן יעזבו בשקט את המקום לאחר התפילה".

בני הקהילה מתעד החוקר, העידו כי בית הכנסת היה מרכז החיים במיוחד בימי חייו של הרש"ר אשר ביסס את תחיית קהילתו על בית הכנסת ובית הספר. יצוין כי ישיבה לא קמה בפרנקפורט ועל פי סברתו של פרופ' יעקב כץ, הרש"ר ראה בה מוסד חשוב פחות מבית הספר ובית הכנסת. עם זאת הרב יעקב רוזנהיים מציג עמדה אחרת, לפיה הרש"ר חפץ בכל מאודו להקים ישיבה בעיר.

בבית הכנסת של הרש"ר, שרר סדר מופתי וכללים מיוחדים היו נהוגים לגבי התפילה אשר הייתה מסודרת ולוותה בחזנות ובמקהלה.

הפעלת מקהלה הייתה ללא ספק המהפך הבולט ביותר בהשלטת הסדר המופתי. האם הרב הירש רצה מקהלה או שהוא רק לא התנגד? לדברי נינו ההיסטוריון פרופ' מרדכי ברויאר בשנת תר"א בעת רבנותו בקהילת עמדין לא התנגד לבקשת ראשי הקהילה להנהיג מקהלת גברים בבית הכנסת, היינו שהוא עצמו לא יזם את המקהלה אלא שלא פסל אותה. לעומתו טען בן פראנקפורט ותיק ד"ר יצחק היינמן כי בעת רבנותו הראשונה באולדנבורג הרב הירש דרש כבר אז מה שקראו בזמנו עבודה מסודרת', כלומר שירת מקהלה או שירה משותפת של כל הקהל, אותה דרש אפילו מבתי כנסת שבעיירות הקטנות [המבורגר, שם].

השאלה האם הרש"ר ביקש מקהלה או רק לא התנגד, חשובה מאד לדעתו של החוקר שכןהנהגת מקהלה מודרנית בתוככי בית כנסת הייתה חידוש בעת ההיא, וחידוש זה עורר בזמנו פולמוס בגרמניה והונגריה.

המקהלות הרפורמיות

בבתי  הכנסת נהוג היה בעבר לשכור שני משוררים שהיו מסייעים לחזן בשירה, מה שקרוי אולי 'שוליית החזן', הרפורמים כידוע, החליטו ללכת צעד קדימה והפעילו מקהלה המעורבת מנשים וגברים לקול צלילי עוגב – בדומה לכנסיות הנוצריות באירופה. לעיתים, היו הרפורמים מרחיבים את הגבולות הרעועים שהציבו והיו מטילים את מלאכת השירה עצמה על זמרים וזמרות נוצריים ובאופן מגוחך היו מלבישים אותם בטליתות, ואפילו בקיטל לבן בימים הנוראים...

קשה לתפוס זאת אך הם היו אלו שאמרו את 'קריאת שמע' בקול, וענו על סדר 'קדושה' בחזרת הש"ץ, ו'אמן'. הקהל לא היה רשאי להרים קול כדי לא לפגוע בהרמוניה של המקהלה. אחת הפונקציות הישירות למהלך הזה הייתה שלא היו אומרים 'ברוך הוא וברוך שמו' שכן כאמור הדבר יכול היה לפגום באווירה המוזיקלית.

בנוסף, הוגבלה עליית הכוהנים לדוכן, ותחת זאת הושמעו שירים ותהילות בגרמנית צחה.

שירת המקהלה, הייתה כל כך מרכזית בחייה של הקהילה הרפורמית עד שהם ויתרו למענה על ערכים רבים אחרים. גם המיסים ששולמו על ידי חברי הקהילה הושקעו בחלק ניכר מהם בתשלום משכורות זמרי המקהלה ונגני העוגה.

המקהלות הרפורמיות הללו נדחו כמובן על ידי שומרי התורה והמסורה. הם ראו בהם מופעי תיאטרון וקונצרט מובהקים, ובטח שלא ענו על הקריטריון של הרש"ר שצוטט לעיל: "לעורר לבבות להאיר רוחות בשירי תהילה, בשיחות תפלה, בבקשה ותודה, בקריאת ובינת התורה, בדברי כבושים הנכנסים אל לב כצאתם מלב להשתחוות לפני ד' בגילה ורעדה ולהתחזק בעול מלכותו באהבה ויראה".

בחלק הבא, תיסקר המקהלה שפעלה בבית הכנסת בפרנקפורט של הרש"ר הירש. 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן