בית הכנסת הרפורמי הראשון והמאבק בו – חלק ג

המאה ה- 18 של טרום המהפכה הצרפתית והאמניציפציה לא בישרה על העתיד לבא על יהדות גרמניה בתחום הרפורמה וההשכלה. בשנים אלו של ראשית ימי ההשכלה, היתה היהדות החרדית בפריחה ובשיא תפארתה. ישיבות גדולות ומרכזיות פעלו בגרמניה כמו הישיבה בפראנקפורט דמיין בראשות הרב פנחס הלוי הורוויץ, מחבר הספר המפורסם 'ההפלאה' שעברה אחר כך לידיו של בנו הרב צבי הורוויץ מחבר הספר המוכר 'לחמי תודה'. ישיבות נוספות היו הישיבה בפיורדא של הרב יוסף שטיינהרדט, הישיבה בהלברשטט של הרב צבי לוין, ומאוחר יותר בראשות הרב ליב איגר, הישיבה בילסא של רבי עקיבא איגר, ומאוחר יותר של הרב יעקב לורברבוים מחסר הספר 'נתיבות המשפט', הישיבה בפוזנא גם של הרב עקיבא איגר בה למדו במשך השנים למעלה מ 1500 תלמידים, ועוד ועוד.

למרות תנאי חייהם הקשים של היהודים שנאלצו לגור בגיטאות, נדרשו לשלם מסים ייחודיים, ועמדו כל העת תחת גזרות משפילות כמו ההגבלה על ריבוי משפחות וכדומה, תססו חיי הקהלה תחת הנהגתם של רבנים מפורסמים וידועי שם שהוזכרו לעיל.

בפרקים לעיל תיארנו את התפתחותה של תנועת הרפורמה, וכעת נרחיב מעט בעניין. פרופסור מיכאל מאיר מציין כי מנהיגיה הראשונים של תנועת הרפורמה בגרמניה, ששם התעצבה התנועה במחצית הראשונה של המאה ה-19, לא כיוונו את פעילותם ליהודים שומרי המצוות המסורתיים אלא לאלה שניתקו את עצמם מן הספירה של היהדות מתוך אמונה שהיהדות גוועת.

כבר במאה ה-17 ויותר מכך במאה ה-18 החל במרכז אירופה ובמערבה תהליך של ירידה באמונה ובשמירת המצוות. עליית הרציונליזם השפיעה על מספר גדל של יהודים – החל באישים בולטים כשפינוזה בהולנד – והתפשטה בהדרגה, ראשית בקרב הספרדים ולאחר מכן גם בקרב האשכנזים. בגרמניה התפתחה ההשכלה מניסיון מתון יחסית להרחיב את האופקים היהודיים ולכלול בהם ספרות חילונית, בעיקר בתחום המדעים, לכדי יחס ביקורתי לחינוך המושתת אך ורק על מקורות היהדות.

כמו כן התפתח אי אמון ביכולתה של הרבנות לספק מנהיגות ראויה ליהדות, שבאותה העת ניכר בה רצון גובר לפרוץ את חומות הגטו הרוחני שהרבנות עצמה הגבילה אותה בתוכו. המשכילים יצרו אליטה חילונית חדשה שאיימה על הממסד הרבני.

יהודים שחדלו ללכת לבית הכנסת לעתים קרובות, או שאת הכשרות כבר לא שמרו כבעבר – היו כבר בראשית המאה ה-19 בגרמניה.

הרציונאל או האידיאולוגיה שעמדה בבסיס התנהגותם היתה הפילוסופיה הרציונאלית של קאנט, שלהרגשתם לא עלתה בקנה אחד עם היהדות. אחרים, בעיקר עשירים, בחרו להמיר את דתם רק בגלל השדבר השתלם להם יותר כלכלית וחברתית.

הסטודנטים היהודים החלו לעסוק ברפורמה של היהדות כבר בסוף המאה ה-18, תחילה באמסטרדם (1797)ולאחר מכן בווסטפליה (1808), בברלין (1815) ובהמבורג (1817).הסטודנטים הללו שאפו למשוך את האוכלוסיה שנחשפה לערכים החילוניים והאמינה בהם גם לביטוי דתי אך בתנאי שיהיה הרמוני עם התרבות המדורנית. מכאן צמח בית הכנסת שתואר בפרקים שלעיל. מאיר מציין ממקורות בני התקופה שיהודים שכף רגלם לא דרכה בבית כנסת זה שנים שבו להתפלל ב"בתי התפילה" (Temples) החדשים. חרף זאת התנגדו לכך הרבנים האורתודוקסיים ושומרי מסורת אחרים בתקיפות, וגם זאת כפי שצויין לעיל.

שנים מכוננות אלו, מבחינת התנועה הרפורמית, הולידו שלשה מנהיגים שפיתחו וכיוונו את התנועה הרפורמית כל אחד בדרכו. היו אלו, אברהם גייגר, זכריה פרנקל, ושמואל הולדהיים. הבולט מביניהם היה אברהם גייגר ששיטתו מיושמת עד היום על ידי רוב הרפורמים.

גייגר נולד בשנת 1810 בפרנקפורט שבגרמניה שעל נהר מיין. מלבד לימודי קודש למד גייגר גם מקצועות כלליים, ובהיותו כבן 19 החל ללמוד באוניברסיטת היידלברג ובהמשך באוניברסיטת בון -  שם פגש ברש"ר הירש, ועל כך בהמשך.

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן