מסמך היסטורי: הכסף של הגברת בליליוס לבית הכנסת הראשי בירושלים, חלק ב

בגליון חשוון הצגנו את חלקו הראשון של המסמך ההיסטורי המרתק סביב בתי הכנסת בירושלים ועזבונה של הגברת בליליוס., כפי שהועלה על ידי ד"ר נדב שנרב. הבטחנו אז כי חלק ב' יגיע בגליון הבא, אלא שהוא הוקדש כולו לדמותו של רבי שלמה קרליבך ז"ל, ועל כן אנו מסיימים כעת את המעשה המיוחד.

 

כפי שסופר, ההתדיינות בין הצדדים הסתיימה בפשרה כאשר הוסכם כי הכסף יימסר לועד העדה הספרדית בירושלים בנשיאות הראשון לציון, והם יהיו נאמני ההקדש המנהלים בפועל את העיזבון. נאמנות זו תהיה כפופה לוועדת ביקורת בת שנים עשר חברים – 9 ספרדים ו- 3 אשכנזים, אשר תהיה אחראית על חלוקת ההכנסה השנתית לנצרכים. ההכנסות יחולקו גם כן על פי מפתח חברי הוועדה: 25 אחוזים יועברו לאשכנזים, ו-75 אחוזים לעניי הספרדים. כל צד יקבל את הכסף באמצעות חברי ועדת הביקורת שלו.

 

ההצעה התקבלה על דעת כולם, וכך נעשה. נקנו ונבנו בתים רבים בירושלים, ביניהם כמה בניינים במרכזה של שכונת זיכרון משה – בה יש רחוב על שמה של סימה בליליוס – ובתים ברחביה ובשכונות אחרות של העיר. השכירות שהגיעה מהבתים הגיעה לידי ועדת הביקורת וזו חילקה את הכסף לנצרכים לפי המפתח העדתי שנקבע מראש.

 

האם בכך הסתיים הסיפור לשביעות רצון כולם? מסתבר שלא.

 

עם פרוץ מלחמת העולם השניה הוציא הממשל הבריטי צו האוסר על פינוי שוכרים מדירותיהם עד לסוף המלחמה ויצר בכך מצב של דיור מוגן בו השוכר מקבל סוג של חזקה על הדירה בה הוא גר. צורת התשלום לבעלי הבית היתה באופן הזה: השוכר החדש היה משלם סכום גבוה מאד על הדירה בשעת הכניסה, ודמי שכירות נמוכים בכל חודש. בעל הבית היה מתפרנס מהתשלומים הגבוהים שהיה מכניס לכיסו כל שוכר חדש למרות שדמי השכירות היו נמוכים.

 

מה עשו אנשי ועד העדה על פי הסיפור? את דמי השכירות הנמוכים של הבניינים, גרושים למעשה, היו מעבירים לצדקה, ואת התשלומים הגדולים שנותן בכל פעם השוכר החדש 'היו מעברים כ'תרומה' לועד העדה, ולא נודע כי באה אל קרבינה'.

 

בשנת 1955 תבעו חברי ועדת הביקורת האשכנזים את ועד העדה הספרדית לדין תורה, בגין 2 טענות. הראשונה שהוזכרה ולפיה לא עברה פרוטה לעדה האשכנזית במשך שמונה שנים, והשניה כי ועד העדה הספרדית שיעבד את הכנסות הקדש להלוואה בנקאית שנטל לצורך בניית "המתיבתא הגדולה בין הראשון לציון"'.

 

הדיינים שישבו בבית הדין, הרב יעקב עדס, הרב בצלאל  זו'לטי, והרב יוסף שלום אלישיב לא חסכו את שבטם מועד העדה הספרדית והגדירו אותם כמי "שמעלו בתפקידם בצורה החמורה ביותר. הם לקחו את כספי העניים והשתמשו בהם למטרה אחרת לא למטרת ההקדש". אמנם "לא הוכח שמעלו בתפקידם לטובת עצמם אלא... לקחו את כספי ההקדש לטובת בנין המתיבתא אשר לדעתם זוהי מטרה קדושה וחשובה לטובת הציבור כולו", אבל בכל זאת דינם להיות מפוטרים מהנהלת העיזבון.

 

בית הדין החליט לפנות לראשון לציון הרב הראשי ,שימנה הנהלה חדשה להקדש וגם השאירו פתח להחזרת המצב הקודם: "אם תיבחר הנהלה חדשה בועד העדה הספרדית ותוגש בקשה לפנינו למנות שוב את ועד העדה הספרדית לנאמן... נדון בדבר". אנשי העדה הותיקים לא ויתרו בקלות ונקטו שורה של צעדים כדי למנוע את הפקעת הכסף מידם. משהפסידו בכל המהלכים הללו עבר הכדור לידי הראשל"צ הרב יצחק ניסים שמינה נאמנים חדשים, אלא שגם נגדם הועלו טענות קשות - בשלש השנים הבאות חולקו לעניים בסך הכל 490 לירות – כשני אחוזים מכלל ההכנסות!!

גם כאן לא הסתיים הסיפור.

 

לאחר שבע שנים נבחר ראשון לציון ורב ראשי חדש הלא הוא הרב עובדיה יוסף זצ"ל, ושוב פנו אליו חברי הועד בבקשה כי יפסוק את הדין.

 

הרב עובדיה בתשובה מפורטת בספר 'יביע אומר' [חלק ח', חושן משפט, תשובה ז], מזכיר כי אנשי הועד לא הואשמו ולא נחשדו מעולם כי לקחו לעצמם מכספי ההקדש, וגם מציין את הפסק הקודם שהשאיר פתח להחזרת המצב הקודם וקובע בסופו של דבר: "לפיכך נראה לפי עניות דעתי שיכולים להחזיק את ועד העדה הספרדים בירושלים לנאמן על עזבון בליליוס בנשיאות הראשון לציון והאמת והשלום אהבו".

 

כך הסתיימה לה פרשה ארוכה שנמשכה על פני עשרות שנים, והחלה בעזבונה של הגבירה הגדולה, סימה בליליוס לבתי הכנסת הגדולים בירושלים. 

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן