שלא נבוש: איך להתנהג בבית כנסת? חלק שני

בגליון הקודם הובאה רשימה מגליון 'שים שלום טובה וברכה' אודות הזהירות הנדרשת שלא לבייש  בבית הכנסת. זהו חלק שני.

 

הרב שלמה אלרובסקי, הוא יהודי נכבד ונשוא פנים. ידיו רב לו בעסקנות ציבורית ענפה. אי אפשר להאשים את הרב אלרובסקי בכך שהוא אדם ביישן במיוחד, ובכל זאת הוא אינו אוהב לגשת לעמוד התפילה כשליח צבור. תמיד העדיף רבי שלמה לשבת במקומו ולהתפלל בנחת. תמיד הוא התרחק מהעמוד ככל יכולתו. כשזה מגיע להיות חזן הוא מרגיש קצת חסר ביטחון, ובראשו מתרוצצות ללא הרף מחשבות שונות: אולי הוא מתפלל מדי מהר, ואולי מדי לאט, אולי לא כולם שומעים אותו, ואולי יש כאלו שכעוסים עליו שהוא לא מחכה להם לפני שהוא מתחיל את חזרת הש"ץ, למרות שהם מחזיקים במשרה תורנית נכבדה.

 

אבל כשאביו של הרב ארלובסקי הלך בדרך כל הארץ והתבקש לבית עולמו , נאלץ מיודעינו לעבור תהליך של היכרות מזורזת עם העמוד. "זה מתחיל בכך שאני קם מהשבעה, ולאחר בירור קצרצר מתברר שכל שלושת המניינים של תפילת שחרית בבית הכנסת הקבוע שלי כבר תפוסים עם 'חיובים' שהוריהם נפטרו בחודשים האחרונים", הוא מספר. "מיד הבנתי שאני צריך להתחיל לחפש לי מקום אחר שיארח אותי, ויאפשר לי להיות שליח ציבור באופן קבוע. מצאתי בית כנסת אחד בשכונה, שבו יש מניין קבוע ב 7:00 בבוקר, ושבדיוק אין שם אף חיוב. האנשים שם אינם מכירים אותי, וגם הגבאי לא היתה לי היכרות מוקדמת.

 

"אחרי שביקשתי יפה הסכימו בשמחה שאהיה שליח הציבור הקבוע בבית מדרשם. זה הלך לי לכאורה בקלות יחסית, אבל אחרי שמצאתי את הפתרון מתחילות לצוץ הבעיות, ואי אפשר לפורטן כי רבות הן. קודם כל צריך לדעת מה לוח הזמנים המדויק: ב-7:00 מתחילים 'פסוקי דזמרה', ב-7:15 מתחילים 'ישתבח' – כך טוען הגבאי. הבעיה שהציבור חושב אחרת, ויש כמה אנשים קולניים למדי שסבורים שזה מדי לאט. מתפללים אחרים חושבים שזה מדי מהר, ואני צריך לתמרן בין המתפללים לבין עצמם, ובינם לבין הגבאי.

 

"כבר בפעם הראשונה שהתפללתי בבית הכנסת מגיע אלי אחד המתפללים וטוען שהוא לא שומע אותי. הוא דורש שאתפלל בקול חזק יותר, ואני, מה אעשה שהקדוש ברוך הוא לא חנן אותי בקול חזק במיוחד? שאזעק את כל התפילה בגרון ניחר? לאט לאט הבנתי שאלו לא רק קשיים של התחלה, אלא שזה הולך להיות ככה כל השנה.

 

"יש אנשים שתמיד יבואו בטענות. לפעמים הטענות צודקות, אני לא אומר שלא, אבל גם אני צודק, אני בסך הכל בנאדם, לא רציתי להיות חזן, אין לי שום הנאה מזה, אני עושה את זה רק כי זה הלכה וזה חלק ממצוות כיבוד אב. איך אני יכול להתמודד עם מישהו שיושב בשורה האחרונה, ולא מצליח לשמוע אותי. אם הוא קצת היה מנסה להבין לליבי, אולי היה מוצא פתרונות אחרים, כמו למשל לעבור לשבת בשורה הראשונה של בית הכנסת שנותרה ריקה לחלוטין מדי בוקר. הוא בוודאי רוצה לקבוע לקבוע מקום לתפלתו כמאמר חז"ל,  אבל אני בטוח שאם היה שואל רב הוא היה פוסק לו שהעדיף לשבת בשורה הראשונה, מאשר לרדת לחייו של שליח צבור שקולו אינו נשמע היטב בכל רחבי בית הכנסת הענק.

 

"ויש גם את האנשים ש'עוזרים' לך לנהל את התפילה. הוא נעמד קרוב מאד לחזן, ומתחיל להתפלל בקול רם, בולע את קולו של שליח הציבור. כשהוא מסיים קטע, כולם מתחילים את הקטע הבא, ובכלל לא שמים לב לשליח הציבור. אתה מנסה להגביר מעט את קולך, והוא נענה לאתגר בשמחה רבה, מגביר את קולו עוד יותר. אין לך סיכוי מול הקול החזק והעבה שלו.

 

"מה שהכי מקומם אותי אלו המתפללים שמגעים באיחור ניכר, ומתחילים לנזוף בחזן על שהוא מתפלל מהר מדי לטעמם. הם פשוט צריכים להספיק להניח תפילין לפני שאני מגיע ל'ברכו', ובהתאם  לכך הם מצפים ממני שאני יאט את קצב התפילה. אחרי שמונה עשרה הם כבר הראשונים שמאיצים בי להתחיל חזרת הש"ץ, כי הם ממהרים לסיים את התפילה...".

 

הרב אורלבסקי לוקח נשימה עמוקה, עוצר מעט את שטף הדבור, ניכר עליו שהדברים מעיקים לו, והוא מעיד ששמע את אותם דברים גם מאחיו שמתמודדים כל אחד במקומו עם אותה משימה יומיומית.  "כבר הגעתי לשמונה עשרה, שרדתי את החלק של פסוקי דזמרה ו'יוצר המאורות' ועכשיו אני בלחץ מחזרת הש"ץ, ואני כבר מרגיש מועקה קטנה בלב. אין ברירה, חייבים לעבור גם את זה.

 

"הנה זה מתחיל אנשים שסיימו שמונה עשרה מתחילים לרמוז לי שאתחיל בחזרת הש"ץ. בתחילה הם רק מסתכלים עלי, מנסים ללכוד את המבט שלי כדי לסמן לי בקריצת עין שאתחיל כבר. אני בודק ורואה שרוב רובו של הקהל עדיין שקוע בתפילה. אולי יש תשעה שכבר יכולים לענות אמן, אבל הציבור עדיין מתפלל.

 

"עוד אחד מסיים ועוד אחד מסיים, והקהל מתחיל לנוע בחוסר נוחות. פה ושם אני שומע שיעולים מלאכותיים שנועדו להסב את תשומת לבי, ובשלב הסופי, אחרי שהעצבים כבר נמתחו יתר על המידה, אנשים מתחילים להקיש על השולחן לאות כי תם זמני ואני כבר ממש חייב להתחיל חזרת הש"ץ.

 

"אבל רגע יש פה יהודי תלמיד חכם, ראש ישיבה מהשכונה הסמוכה, אולי צריך להמתין לו עד שיסיים את תפילתו. הקהל כבר מתחיל ללחוץ, ואני לא נעים לי להתחיל את התפילה בלי להמתין לו. בסוף אני נאלץ להיכנע ללחצים האדירים שמופעלים עלי, ומקווה שראש הישיבה ידון אותי לכף זכות, ויבין שלא היה לי ברירות רבות אלא להתחיל את חזרת הש"ץ. 

 

"התפילה מסתיימת", נאנח הרב אורלבסקי אנחת רווחה כאילו הוא חווה ממש ברגעים אילו את החוויה עליה הוא מספר לנו, "אבל רגע, הסיוט לא נגמר. אחד המתפללים המבוגרים ניגש ובפיו טענה: "כבר 42 שנה אני מתפלל פה, ואף פעם לא היה כל כך לאט אני לא מבין למה צריך למשוך כל כך את הזמן"? מה אני יכול לענות לו? אפילו אם הייתה לי תשובה לא היה לי למי לענות אותה, כי היהודי הישיש כבר סב על עקביו והחל להתרחק ממני מבלי להמתין לתשובתי".

 

לרב אורלבסקי יש מסר לעביר לציבור הקוראים: "הקושי שלי להיות שליח ציבור הוא משהו שאני מתמודד אתו ברוך ה'. אבל אני בסך הכל בן אדם שנמצא בימים לא קלים ואין לי עור של פיל. הגעתי למסקנה שאם אני רוצה לשרוד, אני חייב לדעת שיש אנשים שלא צריך לענות להם ולא צריך אפילו לקחת לתשומת הלב את התלונות שלהם. זה לא שהם מתלוננים כי אני לא בסדר, הם מתלוננים כי הם עצמם לא בסדר. כי הם טיפוסים כאלו שאוהבים להתלונן, והם תמיד ימצאו על מה להתלונן". 

תגובות   

0 #1 חוזר: שלא נבוש: איך להתנהג בבית כנסת? חלק שנינסים סויסה 2016-07-14 10:21
בס"ד
הטבתה לתאר תמונת מראה של הרבה בתי כנסת אולי הרבנים צריכים לדבר על נושא יותר וביתר הדגש
חזק וברוך
שאו ברכה
ציטוט | דווח למנהל

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן