סיור החודש, בית הכנסת – משכן הכנסת

הקדמה

איגוד בתי הכנסת, בשיתוף האתר 'אנשים ישראל' בראשות הפרופ' עוז אלמוג, עורך מזה כמה שנים סיורים בבתי כנסת ייחודיים בארץ ישראל, לצורך תיעוד וסקירה.

במסגרת הסיורים, הגיע הצוות אל משכן הכנסת בירושלים לצורך סיקור ותיעוד בית הכנסת שפועל במקום.

מר שמעון מלכה, דובר וועדת חוק ומשפט של הכנסת, קיבל את הצוות וערך לו סיור במקום. מתברר, כי מלכה, הכין, בעבודה סיזיפית, מחקר אודות בית הכנסת המיוחד במקום, על ההיסטוריה שלו, ועל הפריטים המרתקים הממוקמים בו.

עבודתו של מלכה, מופיעה כאן באישורו, ותודתנו נתונה לו. 

 

 

3C9A9129 3C9A9131 3C9A9140 3C9A9159 3C9A9193 3C9A9197

צילום: אלי קובין

 

התוכנית להקמתו של בית-הכנסת

בשנות ה-50 של המאה שעברה פעלה ועדה לתכנון קריית הממשלה העתידית. בעקבותיה הוקמה ועדת הפרוגרמה, שמטרתה הייתה להכין את המפרט לבניית משכן הכנסת לקראת תחרות שתתקיים בין אדריכלים לתכנון המבנה.

נשיאות הכנסת, בראשות יושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצק, סיירה בשטח קריית הממשלה בחודש יוני 1955. הנשיאות החליטה לבחור בגבעה שיועדה לבניין משכן נשיאי ישראל כמקום אשר עליו ראוי לבנות את משכן הכנסת.

 

 

3C9A9133 3C9A9135 3C9A9136 3C9A9137 3C9A9139 3C9A9169

 

הקבר האטום

 

ביום 14 ביוני 1955 הודיע יושב-ראש הכנסת במליאת הכנסת כי השטח האמור הוקצה לבניית משכן הכנסת. בהודעה שהופצה לעיתונות נכתב כי על השטח המיועד היה בסוף תקופת בית שני יישוב יהודי אשר תושביו עסקו בעיקר בסיתות אבנים לבניית העיר ירושלים. שפרינצק הוסיף כי בקרבת השטח נמצאים מערות וקברים מתקופת הסנהדרין. לאחר חורבן הבית שהה במקום מחנה הלגיון הרומי העשירי.

ואכן, בשנת 2005, בעבודות החפירה לאגף הוועדות החדש, נמצאו מערות קבורה מסוף תקופת בית שני. בהשתדלותם של חברי הכנסת הדתיים שונו תוכניות הבנייה של האגף החדש ומערות הקבורה נאטמו כדרישת ההלכה, כדי למנוע מעבר טומאת המת לבניין ואי-כניסת כוהנים למשכן הכנסת בעקבות זאת.

בחודש יולי 1956, הכריזה נשיאות הכנסת על תחרות פומבית לתכנון משכן הכנסת. ביולי 1957 הוכרז הזוכה בפרס – האדריכל יוסף קלרויין. קלרויין, אשר שימש יועץ לוועדה לתכנון קריית הממשלה, תכנן את קבר הרצל ואת הקמפוס של הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית בגבעת רם. האדריכל הגיש את התוכנית הראשונה לביצוע בשנת 1957. אבן הפינה לבניין הונחה בתשרי תשי"ט, אוקטובר 1958 (אבן הפינה ומגילת היסוד של הבניין טמונות במעמקי האדמה, מתחת לדוכן הנואמים במליאת הכנסת). התוכנית הסופית לביצוע הוגשה לוועדת הביצוע בשנת 1959.

האדריכל דוד קאסוטו מספר כי פנה ביוזמתו ליושב-ראש הכנסת קדיש לוז ז"ל והציע שיתכנן את פנים בית-הכנסת במשכן. היושב-ראש לוז פנה למתאם התכנון והביצוע של בניין הכנסת מר עמנואל פרידמן, אשר כיהן כמהנדס מחוז ירושלים בחברת מע"צ. פרידמן השיב לו כי אין ולא תהיה תוכנית לבנות בית-כנסת במשכן הכנסת. יתרה מזאת, השיב פרידמן, אם ייבנה בית-כנסת, ייבנו גם מסגד וכנסייה.

באותה שיחה הנחה היושב-ראש לוז את פרידמן לאתר בבניין החדש מקום לבית-כנסת והודיע לפרידמן כי הוא ממנה את האדריכל דוד קאסוטו לאדריכל הפנים של בית-הכנסת. לדברי קאסוטו, אז אדריכל צעיר שאך סיים את לימודיו בטכניון, זו הייתה עבודתו הראשונה כאדריכל. יצוין כי בבניין הכנסת הישנה, בית-פרומין, לא היה מקום שהוקצה לבית-כנסת. חברי הכנסת ועובדי הכנסת הדתיים היו נוהגים להתכנס ולהתפלל בפינה סמוכה למזנון.

במגזין האדריכלות "בניין ערים" מופיעה תוכנית הפנים של הבניין. בניגוד לתוכניות המקוריות, בתוכנית מפלס חדרי הוועדות מופיע בית-הכנסת במיקומו הנוכחי.

במאמר "משכן הכנסת בגבעת רם: תכנון ובנייה" (קתדרה 96, תמוז תש"ס, עמ' 131–170, הוצאת יד בן-צבי) כותבת ד"ר שילה הטיס-רולף: "בקומת הוועדות הוקם גם חדר תפילה, שלימים הוכרז כבית-כנסת". לדבריה, יושב-ראש הכנסת קדיש לוז התעקש שייבנה רק "חדר תפילה" אולם חה"כ יעקב חזן ממפ"ם טען שלא ראוי שיהיה במשכן חדר תפילה סתם אלא צריכים להיות בו תשמישי קדושה.

בכתבה שפורסמה בעיתון "על המשמר" ("משכנה החדש של הכנסת במספרים", על המשמר, 30.8.1966) מתוארת הקומה הראשונה בבניין. "באגף זה הוקצה גם חדר תפילה, שצויד ורוהט בהתאם ליעדו", נכתב שם.

משכן הכנסת נחנך ברוב פאר והדר ביום י"ד באלול התשכ"ו, 30 באוגוסט 1966. הרב הראשי לישראל, הרב איסר יהודה אונטרמן, שהוזמן לקבוע את המזוזות בפתח הבניין, השיב במכתב ליושב-ראש הכנסת קדיש לוז כי הוא מבקש לחבר תפילה מיוחדת למעמד חנוכת הבית ולקרוא אותה במעמד זה. וכך כתב הרב אונטרמן במכתבו "במקרה ותהיה התנגדות חזקה לתפילה, יאמרו לכל הפחות פרק תהילים בלי תוספת דברים". בקשתו נענתה ובתוכנית הטקס מופיע כי בשעה 17:22 יוקרא פרק קכ"ב מספר תהילים.

האדריכל קאסוטו, שמשפחתו ממוצא איטלקי, עיצב את בית-הכנסת באופן שהכיסאות בו הוצבו בשתי שורות, זו מול זו, כפי שהיה נהוג בבתי-הכנסת האיטלקיים.

 

 

3C9A9152 3C9A9153 3C9A9154 3C9A9155 3C9A9209 3C9A9210

 

עזרת נשים

חלק מבית-הכנסת תוחם בסורג ברזל, בסגנון אלמנטים אחרים בו. האדריכל קאסוטו מספר שחה"כ שולמית אלוני, שהתנגדה לשבת מאחורי מחיצה העשויה סורג, התריסה כלפיו: "אני לא קוף". כ-40 שנה מאוחר יותר, בעת שוועדות הכנסת עברו למשכנן החדש בבניין הוועדות החדש, התפנה החדר הסמוך לבית-הכנסת והוסב לעזרת נשים (בחדר נשמרו עד אז פרוטוקולים של ועדת החוץ והביטחון).

 

דלתות בית-הכנסת

את דלתות בית-הכנסת עיצב הגרפיקאי צבי שטיינר. שטיינר עיצב את סמלי שנים-עשר השבטים ממתכת בתוך דלתות עץ, שישה שבטים בכל דלת.

 

ארון הקודש בבית-הכנסת

בשנות ה-50 פעל רבות ד"ר שלמה אומברטו נכון לגאול ולהביא ארצה ארונות קודש מאיטליה. נכון כיהן כמזכיר ההסתדרות הציונית ויו"ר ארגון יוצאי יהדות איטליה, וביוזמתו ובהשתדלותו הובאו ארצה 42 ארונות קודש מרחבי איטליה. משרד הדתות היה שותף לתכנון, לביצוע ולמימון של מבצע העלאת ארונות הקודש לארץ. מחשש שהאיטלקים יסכלו את המיזם, הארונות פורקו והוצגו בעת המשלוח כרהיטים ישנים.

 

לבקשתם של יושב-ראש הכנסת קדיש לוז, שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג והאדריכל דוד קאסוטו, נרתם ד"ר נכון להביא ארון קודש מאיטליה לבית-הכנסת במשכן הכנסת, שהלך ונבנה באותם ימים. ד"ר נכון נסע לאיטליה ואיתר ארון קודש עתיק בעיירה סוראניה (Soragna), עיירה קטנה שבה כ-5,000 תושבים הנמצאת בנפת פארמה (Provincia di Parma) שבמחוז אמיליה-רומאניה (Emilia-Romagna) בצפון איטליה (ממחוז זה, שבירתו היא העיר בולוניה, הובאו לארץ שישה ארונות קודש).

יהודים הגיעו לראשונה לעיירה בשנת 1555 לאחר שגורשו מפארמה ופיאצ'נצה, ומאז ועד סוף המאה ה-20 היה רצף של יישוב יהודי במקום. יהודי העיירה התפרנסו מבנקאות וחקלאות. מבנה בית-הכנסת לשעבר של העיירה נבנה בשנת 1584, ובימי מלחמת העולם השנייה שימש המטה הראשי של המפלגה הפשיסטית באזור. כיום נמצא בבניין המוזיאון היהודי על שם פאוסטו לוי, ומוצגת בו תצוגה של חפצי קודש ומסמכים המציגים את ההיסטוריה של יהודי סוראניה מאז ראשית ההתיישבות היהודית בעיר. בסמוך לבית-הכנסת-מוזיאון עומד על תלו בית-הקברות העתיק של בני הקהילה היהודית. ארון הקודש שהובא לארץ שכן בחדר צדדי של הבניין, ולא ידוע אם הגיע לשם מבית-כנסת אחר, מבית פרטי שבו התפללו בני הקהילה לפני שנבנה בית-הכנסת או מבית-הכנסת הקדום ששכן באותו בניין.

הקהילה היהודית בסוראניה מנתה בסוף ימיה כ-20 משפחות. ד"ר נכון כותב בספרו ארונות קודש ותשמישי קדושה מאיטליה בישראל (הוצאת דביר, 1970). כי הקהילה איננה קיימת עוד וכי המבנה נמצא בבעלות קהילת פארמה הסמוכה, והיא שנידבה את הארון למשרד הדתות, למען הכנסת.

ארון הקודש נבנה מעץ אגוז מגולף ומחולק לשני חלקים. באמצעו נבנה מדף נשלף, ככל הנראה לשם העמדת ספר התורה ולהנחת הסידור של החזן. לארון ארבע דלתות ובצדיו שני עמודים שהיו במקורם צבועים זהב. העמודים מסמלים את שני עמודי בית-המקדש. בעמודים החלולים יש מעין כוכים קטנים, מתוחמים בידיות. כוכים אלו שימשו ככל הנראה להנחת מגילות. הארון מתנשא לגובה של כשני מטרים (גובהו 1.94 מ ', רוחבו 1.25 מ', עומקו 65 ס"מ) ובחזיתו מגולפים אלמנטים מתקופת הרנסנס. בראש הארון עומד שלט קטן כמין כתר, ועליו חקוקות המילים קדש לה'. בשל חשיבות וקדושת שם ה', המילה "קדש" מופיעה בשורה השנייה, כפי שהיה כתוב על הציץ של הכהן הגדול ששירת בבית-המקדש.

ארון הקודש שופץ ושוחזר על-ידי מומחים לשימור עתיקות מצוות מחלקת הרסטורציה של מוזיאון יהדות איטליה: מר מאיר קלר, שהתמחה בטיפול ברהיטי עץ עתיקים, מר ג'וליאנו אורביטו, מר אנדריאנו סבטלו מר סרג'יו ססה וגב' אליזבטה קאלו. בתחתית הארון קטן-המידות, נוספו שלוש מדרגות. (בגובה 63 ס"מ) ואליהן חובר מעקה שעוטר בסגנון איטלקי, כדוגמת שער בית-הכנסת האיטלקי בעיר פדובה שבאיטליה. בשנת 1989 הועבר הארון למוזיאון יהדות איטליה, לשם טיפול בו ושימורו. בתום עבודות השיקום והשימור, הארון הוחזר לבית-הכנסת והוא משמש את המתפללים עד היום.

אלמנטים נוספים בבית-הכנסת שבכנסת עוצבו בסגנון שער בית-הכנסת האיטלקי בפדובה, ובהם עמוד החזן, בימת ספר התורה, שמשמשת גם שולחן נפתח המיועד לשיעורי תורה ובתוכו חבוי ארון קטן, וכן הסורג ששימש מחיצה לעזרת נשים ממול ארון הקודש.

האדריכל קאסוטו עיצב לארון פרוכת קטנה שעליה רקמה הרסטורטורית אולגה נגנביצקי מגן-דוד ושבעה כוכבים (בהשראת הצעת הרצל לדגל המדינה) כנגד שבעת ימי המעשה. הפרוכת הוצבה על מסילה בתוך הארון, מאחורי דלתות ההיכל בסגנון יהדות איטליה. לימים תרם יושב-ראש הכנסת דב שילנסקי פרוכת נוספת, והיא נתלתה על הארון מבחוץ.

הכנסת קיבלה בהשאלה ממוזיאון ישראל שתי מנורות מפולין מתחילת המאה ה-19. המנורות מותקנות על הקיר המזרחי משני צדי ארון הקודש. במקור שימשו המנורות פמוטים לנרות .

מעל הארון נתלתה מנורת נר תמיד. המנורה נתרמה לכנסת על-ידי מוזיאון יהדות איטליה ולא ידוע היכן היא שמורה כיום (ייתכן שהיא הוסרה בעת שנערכו שיפוצים בבית-הכנסת בשנת 2003, שבמהלכם נבנתה במקום תקרה אקוסטית נמוכה שככל הנראה התנגשה במנורה ).

 

ספרי תורה

הכנסת קיבלה בתרומה ממשרד הדתות שני ספרי תורה. הספר הראשון הוכנס לבית-הכנסת בשנת 1995, בעת כהונת פרופ' שמעון שטרית כשר לענייני דתות. הספר השני הגיע לכנסת בשנת 1997, בעת כהונת מר זבולון המר ז"ל כשר לענייני דתות. משרד הדתות גאל והעלה ארצה, ספרי תורה מרחבי העולם, ספרי התורה הגיעו ארצה ממדינות שונות באירופה וכן מעירק. ברבות השנים התיישנו שני ספרי תורה הללו, נפסלו ונגנזו.

גבאי בית-הכנסת מר מרדכי רבי סיפר כי בעת שבית-הכנסת קיבל את אחד הספרים, הוא ביקש לערוך טקס לרגל הכנסת ספר התורה ולקיים תהלוכה משער פולומבו של הכנסת עד לבית-הכנסת. אולם, היו חברי כנסת שהתנגדו לקיום התהלוכה ועל כן הטקס נערך במתכונת צנועה ומצומצמת, במסדרון שמוביל לבית-הכנסת.

 

ספרי תורה זעירים

במחסן הכנסת נמצאים שני ספרי תורה זעירים שגובהם 8 ס"מ בלבד, המודפסים על נייר. את הספרים העניק לכנסת בשנת 1973 בית-הכנסת בקייב שבאוקראינה. הספרים עטורים במעיל בד קטן, ועל אחד מהם מודפסות המילים לשנה טובה ועוד כמה מילים שקשה לזהותן. בתוך אחד הספרים נמצא פתק ועליו כתוב בכתב יד ברוסית התורה של תושב אוקראינה מעיר בוריסלב דוד טיטלמן.

עד המלחמה הייתה בוריסלב (Boryslaw) עיר במחוז לבוב של פולין. בעיר חיו עד מלחמת העולם השנייה כ-13,000 יהודים. לאחר השואה נותרו בה רק 400 יהודים. תושבי העיר התפרנסו מתעשיית הנפט המקומית. יושב-ראש הכנסת לשעבר פרופ' שבח וייס נמנה עם יוצאי העיר בוריסלב.

במוזיאון חב"ד שבמוסקבה יש ספרי תורה דומים לספרים אלו ששימשו את היהודים במדינות ברית-המועצות בשואה ובתקופת מסך הברזל. ממדיהם הקטנים סייעו ליהודים להסתירם בתקופות שבהן היה אסור ומסוכן להראות סממנים יהודיים.

ספר תורה נוסף נתרם לבית-הכנסת ביום השואה, כ"ז בניסן תשנ"ז, 4 במאי 1997, על-ידי מר יוסף (יוסק'ה) שפירא. הספר נתרם לעילוי נשמת הילדים שנספו בשואה. עם ספר תורה זה נתרם כתר תורה מאת שמחה לנגזם ז"ל, אסיר ציון לשעבר. ספר התורה משמש את המתפללים בבית-הכנסת עד היום.

במעמד מרגש הוכנס ספר התורה החדש ועמו כתר התורה העתיק, ששימש בעבר את מתפללי בית-הכנסת בעיירה סטריז'וב בגליציה שבפולין. ידוע כי לאחר מכן היה כתר התורה שמור במשך שנים רבות בביתו של מר שמחה לנגזם, שהיה מנהל בית-ספר וגבאי בית-כנסת בפתח-תקווה, וכיהן גם כיושב-ראש האחרון של ארגון עולי סטריז'וב בישראל. לנגזם תרם את כתר התורה לבית-הכנסת של הכנסת לעילוי נשמת נספי יוצאי קהילת סטריז'וב (Strzyzow) בשואה. באוטוביוגרפיה שכתב, מאפילה לאורה – זיכרונות מקורות חיי (תשס"ב), מנציח לנגזם את זכר הקהילה שנכחדה בשואה ומזכיר את תרומת כתר התורה לכנסת. לא ידוע כיצד הגיע הכתר מבית-הכנסת בסטריז'וב לארץ.

העיירה סטריז 'וב נמצאת 160 ק"מ מדרום-מזרח לעיר קרקוב שבפולין. יהודים התגוררו בה כבר מראשית המאה ה-17. יהודי העיר התפרנסו ממסחר ואומנות. טרם פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגוררו בעיירה כ-3,000 יהודים, והם היו קרוב למחצית מתושבי המקום. מן הקהילה היהודית בעיירה צמחו רבנים ותלמידי חכמים רבים, ובהם הרב נפתלי רופשיץ והרבי מסאסוב; בתקופה מסוימת אף רבי לוי יצחק מברדיטשוב התגורר בעיירה. ביוני 1942 גורשו בני הקהילה לעיר ריישא, משם למחנות עבודה ובהמשך להשמדה. בניין בית-הכנסת משמש כיום את הספרייה העירונית.

 

רימונים וחושן לספר תורה

בשנת 1976 קיבלה הכנסת, תרומה מאת גב' שרה נוסבאום, שני רימונים וטס מכסף לספר תורה, לעילוי נשמת הוריה אברהם והלה נוסבאום. על הרימונים והטס חרוטות בעברית ובאנגלית המילים חברה קהילת יעקב אנשי מעזריטש. מקורם של הפריטים אינו ידוע.

יהודים החלו להתגורר במזריטש שבאוקראינה (Великі Межирічі) במאה ה-14. העיר נודעה בקרב היהודים בעיקר בזכות רבי דב בער, המכונה "המגיד ממזריטש", שחי בה באמצע המאה ה-18, והיה מנהיגה של תנועת החסידות בדור השני. בעקבותיו הפכה העיירה למקום עלייה לרגל לחסידים. בין רבני העיר היה הרב משה יהודה לייב דיסקין, שעלה ארצה והקים את בית היתומים הגדול בירושלים.

העיר התפארה בבתי-מדרש ובלומדי תורה רבים. היו בה בתי-כנסת שהיו מזוהים עם קבוצה מסוימת של בעלי מלאכה שהתפללו בהם: חייטים, סנדלרים ובעלי עגלה. היהודים בעיר הקימו מפעלים רבים לתעשייה זעירה.

העיר הייתה שוקקת חיים יהודיים. הוקמו בה ארגונים רבים, תושבי העיר השתלבו בהנהלת העיר, ובתקופה מסוימת נציג היהודים כיהן כסגן ראש העיר. בשנת 1893 עלו ארצה 20 צעירים מתושבי העיר והקימו את הישוב יסוד-המעלה שבגליל.

ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה התגוררו בעיירה כ-20,000 תושבים, רובם המכריע יהודים. בשנת 1939 כבש הצבא האדום את העיירה, וב-1941 כבש אותה הוורמכט. באוקטובר 1941 הושמדו כ-1,500 מיהודי העיירה, ובאוגוסט 1942 הושמדו רוב היהודים הנותרים. כ-100 מיהודי העיירה הצליחו להימלט לרוסיה וכ-50 נמלטו ליערות והצטרפו לפרטיזנים. משפחתו של חבר הכנסת לשעבר חיים רמון נמנית עם יוצאי העיר מזריטש.

זוג פעמונים נוספים, עשויים פליז, נמצא במחסן הכנסת. על רימון אחד חרוט: קל"ה לע"נ אליהו בן דוד בן שרה ת.נ.צ.ב.ה. ועל האחר: קל"ה לע"נ אברהם גוילי בן זמרה ת.נ.צ.ב.ה. מקור התרומה אינו ידוע. מומחה שבחן את הרימונים טען כי להערכתו העיטורים שבראש הרימונים, שצורתם מגן-דוד, מלמדים שמוצאם מצפון-אפריקה והם נוצרו בתחילת המאה ה-19.

רימונים דומים מאוד, כנראה של אותו יצרן, נמצאים במוזיאון היהודי במוסקבה. על-פי המידע שבידי המוזיאון, מדובר ברימונים מקווקז משנת 1917. המוזיאון רכש את הרימונים מסוחר בעיר מחצ'קלה, בירת דאגסן ברפובליקה רוסית.

 

חנוכייה

בבית-הכנסת נמצאת חנוכייה גדולה מכסף טהור. החנוכייה מוצגת בארון שנבנה במיוחד לשם כך. גובה החנוכייה כמטר אחד, והיא מעוטרת ומעוצבת בפרחים בסגנון חדיש ומודרני. במרכז החנוכייה תלוי כד שמן קטן שמשמש ליציקת שמן לקנים ולהדלקת החנוכייה.

החנוכייה הייתה שנים רבות במשרדו של מזכיר הכנסת לשעבר שמואל יעקבסון ז"ל, והוא היה מקפיד להדליק בה נרות במשרדו בכל שנה בימי החנוכה. לימים הועברה החנוכייה לבית-הכנסת.

החנוכייה נתרמה לכנסת בשנת 1985 על-ידי משפחת צדוק, משפחה ירושלמית של סוחרים בכלי כסף. האחים צדוק תרמו את החנוכייה בשם אביהם, יוסף צדוק ז"ל, שהיה יקיר ירושלים לשנת תשל"ז, 1977. לפני מותו ציווה האב על בניו לתרום לכנסת חנוכייה מכובדת. משפחת צדוק נהגה להשאיל לכנסת, בכל שנה בחנוכה, חנוכייה גדולה נוספת לטקס הדלקת נרות. חנוכייה נוספת מפליז מוצגת במבואה ללשכת יושב-ראש הכנסת. מקורה של חנוכייה זו אינו ידוע.

במחסן הכנסת יש חנוכיות רבות, וכן אצבע לספר תורה מתנה מארגנטינה, העתק של מגילת אסתר עתיקה מהונגריה וכמה מזוזות.

 

כיור

האדריכל קאסוטו מספר כי פנה למהנדס פרידמן כדי שיעביר צינור מים לבית-הכנסת, לקראת התקנת כיור לרחיצת ידיים. פרידמן השיב כי אין קו מים בקומה זו. קאסוטו עיצב כיור רקוע מנחושת שמונח על כן מעוצב. הוא מספר כי באורח פלא, ביום חנוכת הבניין, אירעה נזילת מים מצינור שעבר בתקרה מעל הכניסה לבית-הכנסת. המים טפטפו בדיוק מעל הכיור.

 

שופר

יושב-ראש הכנסת ראובן ריבלין קיבל במתנה בשנת 2005 שופר מעוטר כסף כמזכרת מחידון התנ"ך העולמי לנוער, מתנת קצין החינוך והנוער תא"ל אילן הררי.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן