בית הכנסת עם הצרכים המיוחדים

המילה 'בית' נהגית במקרים רבים כסמיכות מוכרת בין שני שמות עצם כמו 'בית ספר', 'בית כנסת', 'בית מקדש', 'בית מרקחת' וכן הלאה. סמיכות פחות מוכרת היא 'בית האנשים עם הצרכים המיוחדים'. מהו הבית הזה, ומה עושים בו?

לבית הנפלא הזה אחראית עמותה בשם 'עלי שיח' הדואגת לעשרות פעילויות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים משלל פגיעות נפשיות ופיסיות. כפי שמתואר באתר העמותה הכל החל מחזונו של אדם בשם הרב חיים פרקל. בתו האוטיסטית, רבקה, (30), חשפה אותו להתמודדות עם ילד מיוחד הגדל למתבגר מיוחד, ומטיל צל כואב על תפקודו של הבית. מתוך הכאב נולד החזון. קבוצת הורים לילדים מיוחדים חברה בראשותו בשנת תש"ן [1990], והקימה את ההוסטל הראשון של עלי שיח.

מאז התפתחה עמותה בצעדים גדולים והפכה למפעל ענק המסייע לעשרות אנשים הסובלים מבעיות קשות וקלות, וזקוקים לסיוע ולצרכים מיוחדים. בין הפעילויות אפשר למצא אם מערך הדיור בקהילה הכולל בתים לבוגרים הסובלים ממוגבלות בדרגות משתנות, מרכזי עבודה שיקומיים, נופשונים ומועדוניות, מחנות קייץ, ואפילו מערך המלווה את בוגרי המוסד לחיי נישואין עצמאיים ועשירים.

 

במסגרת מגאזין 'מעט בית מקדש' שוחחנו עם הגב' תמר קורן רכזת הפעילות, אודות בית הכנסת הייחודי של החוסים - הפועל במרכז.

מה הרכבה של האוכלוסיה אצלכם במרכז ובהוסטלים?

"נערים וגם נערות הסובלים מלקויות ופגיעות הגורמות להם להזדקק לעזרה מקצועית. המרכז פונה, לבוגרים, ילדים, נערים ונערות. אנשים מיוחדים אלו עשויים לסבול מפיגור קל, אוטיזם, מחלות קשות יותר, וגם נכויות פיסיות כמו שיתוק מוחין [סי פי] וכן הלאה".

אני רוצה ספר תורה

בגיל 21 מסתיים לו חוק החינוך המממן את לימודיהם של הנערים והנערות בישראל. בגיל זה פונים הצעירים ללימודים עצמאיים, או לעבודה. מטבע הדברים, נערים ונערות בעלי צרכים מיוחדים נזקקים לגוף שידאג עבורם לעבודה, וב'עלי שיח' מבקשים 'להיות שם בשבילם'. לשם כך נפתח עבורם מפעל תעסוקה בו אורזים החוסים שקיות ממתקים לילדים [פעקאלך], פתיליות של נרות שמן, מוצרים לקופסאות וכו'. העובדים משתכרים על עבודתם [סכום סמלי שנועד בעיקר לצרכי מוטיבציה ותגמול], והם חשים כי למרות מוגבלותם הפיסית או המנטלית הם מסוגלים ליצור גם כן ולהגיע להישגים כמו כולם.

כיצד נהגה רעיון בית הכנסת אצלכם?

כאמור, הבחורים שלנו יוצאים לעבודה עם בוקר, והם נאלצו להתפלל במנין מאולתר ללא תנאים מיוחדים. בין החוסים שלנו היה נער שחלם להשיג ספר תורה. הוא לא הפסיק לחשוב ולספר על כך, ובהזדמנויות שונות היה מביע את חלומו התמים והזך בפני החברים והמדריכים. לנער זה, שהיה יתום, היתה ירושה קטנה מהוריו, אך הוא לא יכל לממש אותה לכדי קניית ספר תורה. הסיבה: לפי החוק, מונה לצעיר אפוטרופוס והוא לא יכול לאשר רכישה של מוצר כה יקר כמו ספר תורה בכספי הירושה.

הנער לא התייאש, והכריז כי הוא מבקש לחסוך את משכורתו החודשים למען המטרה הנכספת. כזכור, משכורת של עובד במפעל המיועד לאנשים פגועי נפש עומד על 50-70 ₪ לחודש, לא בדיוק סכום המתאים לרכישה של ספר תורה... הנער לא נבהל ובמשך שנים חסך פרוטה לפרוטה. עם הזמן הצטבר הכסף לסכום משמעותי אלא שלמרבה הצער לא הצליח הנער טהור הנפש הזה להגשים את חלומו והוא נפטר בטרם עת. בני המשפחה החליטו לא להתחלק בכסף שנצבר, אלא להגשים את מאוויו והם רכשו ספר תורה לעילוי נשמתו. מכאן התגלגלו הענינים במהירות, שכן הימצאות ספר התורה העלתה הרעיון להקים בית כנסת במקום, ועם בית הכנסת הופיע ארון הקודש, ואל מול הארון התארגנו במהירות ספסלים, בימה וריהוט נלווה. אם עד אותו יום היו נאלצים העובדים להתפלל במנין סמוך, במיוחד בימי שני וחמישי בהם נוהגים בבתי הכנסת לקרא בתורה, קם בית הכנסת החדש של 'עלי שיח' ויצר מנין ייחודי כהלכתו לאנשים במקום. המנין אגב, פתוח לכולם, ואנו קוראים לכל מי שהחמיץ תפילת השחרית בשעה מוקדמת, להצטרף למנין הנערך בשעה 8 בכל יום".

בית הכנסת היפה הותאם באופן מיוחד לאוכלוסיה המסויימת המבקרת בו. הרהיטים עשויים מחומר חזק שאינו נשבר בקלות, כך שגם אם אחד החניכים השייך לתחום 'החינוך המיוחד' יבצע תנועה חזקה יישארו הרהיטים בשלמותם. גם הקירות צבועים בצבעים יפים וכהים שאינם מתכלכלים בקלות, ומקום מיוחד הושם לכיסאות נכים שיוכלו להשתלב גם כן בתפילה.

מנהלי המקום התייעצו עם הרב אייכלר שנתן להם הנחיות מדויקות מי רשאי להצטרף למנין ומי מסוגל לעלות לתורה או לשמש כשליח ציבור, והמדריכים משלבים את כולם לפי כישוריהם ויכולותיהם. כגבאי בית הכנסת משמשים הנערים עצמם והם אלו האחראים לסידור התפילה ולניהולה. כך למשל, הגבאי המקומי מעלה את חבריו לתורה, ועל אף שהשמות נמסרו לו על ידי המדריכים קודם התפילה, הוא זה שאחראי באופן בלעדי להעלאתם לבימה. אין צורך לומר, כי 'גבאות' מופלאה שכזו לא יכלה להתרחש לעולם בבית כנסת קלאסי או בשטיבל המקומי...

מה זה עציץ נקוב?

בית הכנסת מקיים מנין לתפילת שחרית ומנין לתפילת מנחה. כמו כן מתקיים שיעור על ידי אחד המדריכים – הרב אריאל לוי, לקבוצת העובדים המוגדרים כשיקומיים הסובלים מפיגור קל, בכל יום עם חזרתם מהעבודה. שיעורו של הרב לוי ולימודם של העובדים מייצר במקום 'כולל' לכל דבר, ומלבד השיעור העירני נערכים גם מבחנים חודשיים כמו כל 'כולל' שמכבד עת עצמו. קבוצה מרתקת נוספת הפועלת בבית הכנסת היא קבוצת ה'סי פי' כלומר אנשים הוסבלים משיתוק מוחין. מחלה זו גורמת לפגיעה קשה בפעילות המוטורית אך לא פוגעת לרוב, בכישוריו הקוגניטיביים של החולה. קבוצה זו מגיע אחת לשבוע לבית הכנסת, ואחדים מבין החברים – המחלקים ביניהם את תפקידי הכתיבה וההרצאה - מעבירים שיעור תורני בעל רמה גבוהה על נושאים כמו הלכות שמיטה, או הלכות שבת. השיעור מועבר בצורה חוויתית ומעניינת כמו הפעם האחרונה בה הביאו הנערים לבית הכנסת עציץ עם חור בבסיסו ['עציץ נקוב' בשפה ההלכתית] כשהם מדגימים למשתתפים מהו עציץ זה, ומה הם הזמנים בהם מותר להשקותו בשבת או בשנת השמיטה ומתי הדבר אינו אפשרי.

מה לדעתך צריכים אנחנו, המתפללים ה'רגילים' ללמוד ביחס לאנשים עם צרכים מיוחדים?

לקבל את השני בכבוד. כשמגיע בחור עם צרכים מיוחדים לבית הכנסת, והוא מצורף כעשירי למנין, לא לתפוס אותו כסרח עודף, כמתפלל של 'בדיעבד'. הוא מתפלל לגיטימי וראוי לכל דבר. אני סבורה כי קיימת חוסר מודעות לכך בציבור החרדי, אם כי קיימת מגמה מובהקת של שיפור. כדאי לזכור כי כיבודם של הנערים המיוחדים עשוי להועיל לנו לא פחות מאשר להם. הם מסוגלים לסייע במקומות עבודה כמו סופר מרקטים, חנויות תקליטים וטבע, וכבודם הוא כבודינו, שכן בסופו של יום צריך לזכור, כי הם בשר מבשרינו, והם חלק בלתי נפרד מאיתנו.

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן