תפילה

תפילה

שיח ושיג של האדם לפני בוראו כמקור לביטחון ולהתעלות. מקורה בתורה: באברהם נאמר (בראשית יט כז): "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם", ודורשים חז"ל: "אין עמידה אלא תפילה"; ביצחק נאמר (שם, כד סג): "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ואומר המדרש: "לשון תפילה, כמו ישפוך שיחו"; וגם אצל יעקב מוצאים אנו תפילה, שנאמר (שם, כח יא): "ויפגע במקום... כי בא השמש", ופגיעה - זו לשון תפילה. מכאן, שאברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תפילת מנחה ויעקב - תפילת ערבית.

האדם פונה אפוא לה' בכל עת שיש לו בקשה, תחינה או הודיה. אין לתפילות אלה זמנים או נוסחים קבועים, וזוהי למעשה מקורה של תפילת היחיד, הקיימת עדיין בימינו. ברם, בראשית ימי הבית השני החלו חכמים לתת נוסח וזמן אחידים לכמה תפילות בסיסיות, על מנת להקל על הציבור. אלה הן אפוא תפילות כלל-לאומיות, שבהן מתפלל האדם לצורכי האומה כולה.

זמני התפילות:

תפילת שחרית היא תפילת הבוקר, וזמנה מעלות השחר ועד לשליש מאורכו של אותו יום. המהדרין במצוות נוהגים להתחיל את התפילה בדיוק ברגע זריחת החמה. תפילה זו - זמנה מכוון כנגד זמן הקרבת קרבן התמיד של שחר בבית המקדש.

תפילת מנחה מתפללים החל בחצי שעה לאחר חצות היום ועד לשקיעת החמה. "מנחה גדולה" מכונה התפילה שמתפללים בחציו הראשון של זמן זה, ו"מנחה קטנה" - כינויה בחצי השני. זמנה של תפילה זו מכוון כנגד הקרבת קרבן תמיד של בין הערביים.

תפילת מעריב (או ערבית) מתפללים מצאת הכוכבים ועד לסוף הלילה (בארץ - 18 דקות לאחר שקיעת החמה).

בשבתות, חגים וראשי חודשים קיימת תפילה נוספת - תפילת מוסף, שזמנה לאחר תפילת שחרית, כנגד קרבן מוסף, שהקריבו במקדש בימים הללו.

תפילת חמישית, נעילה, קיימת בימינו ביום הכיפורים בלבד, והיא "נועלת" את היום. בתקופת התלמוד התפללו תפילת נעילה גם בתעניות הציבור הגדולות.

מבנה התפילות. יסוד כל חמש התפילות הוא תפילת שמונה עשרה. היא תוקנה בימי הבית השני ונאמרת בעמידה ובלחש.

תפילת שחרית, הארוכה ביותר, נחלקת לכמה חלקים. חלקה הראשון הוא אמירת "הקרבנות" וברכת השחר, שבהן מודה היהודי עם קומו בבוקר לבוראו על סיפוק צרכיו הבסיסיים. חלקה השני נקרא "פסוקי דזמרה", והוא מכיל מזמורי תהלים וקטעים מנחמיה ודברי הימים. תחילת חלק זה בברכת "ברוך שאמר" וסופו ב"ישתבח". החלק השלישי הוא קריאת שמע וברכותיה, ולאחר מכן נאמרת תפילת שמונה עשרה "כדי להסמיך גאולה לתפילה". לאחריה באות תוספות שונות, "תחנון", "סליחות", וכדומה. לאחר קריאת התורה אומרים שוב מזמורי תהלים, ותפילת "עלינו" המסיימת את כל התפילות.

תפילת מנחה קצרה ביותר. היא כוללת אמירת מזמור קמ"ה בתהלים ("אשרי"). תפילת ערבית מכילה את קריאת שמע וברכותיה ותפילת שמונה עשרה, וביניהן ברכת הגאולה ו"השכיבנו".

צורת התפילה. דוגמה קדומה לצורת התפילה משמשת חנה (שמואל א א יב-יג): "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה'... וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע". ופירש התלמוד (ברכות לא א): "מדברת על לבה - מכאן למתפלל שצריך שיכון את לבו; רק שפתיה נעות - מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו; וקולה לא יישמע - מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו". כן נקבעו במסכת זו הוראות נוספות, כגון: המתפלל צריך שיכון לבו לשמים, כי תפילה ללא כונה כגוף ללא נשמה; ר' אליעזר אומר: "העושה תפילתו קבע - אין תפילתו תחנונים" ועל כך הוסיפו: "ובלבד שלא יהא כקורא איגרת". המתפלל צריך לדמות בנפשו תמיד, כי השכינה ניצבת מולו, שהרי "שיויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז ח).

שאל ר' לוי יצחק את הש"ץ דמתא: "על שום מה קולך צרוד?" השיב הש"ץ: "על שום שהתפללתי לפני התיבה. ענה ואמר לו ר' לוי יצחק: "אבל אילו התפללת לא לפני התיבה, כי אם לפני ריבון העולמים, לא היה קולך צרוד"...

"ויעתר יצחק" (בראשית כה כא); מפני מה היו אמותינו עקרות? מפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתם של צדיקים (חז"ל). אמר בעל "תפארת שלמה" בדרך הלצה: "הבנים גורמים טרדות להורים, ובגללם נבצר מהם ללמוד כהלכה ולהתפלל כהלכה; ומפני שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילת צדיקים, עשה את האמהות עקרות".

אדם המתפלל לה', אך מרגיש שלבו ריק ואינו יכול לכוון בתפילתו, סבור כי אין תועלת בתפילה בלא כוונה. ברם, טעות גדולה בידו. משל, למה הדבר דומה? לתינוקת שעמדה בשוק ומכרה ירקות. עבר שיכור וחטף את הירקות מדוכנה. עמדה הילדה ומיררה בבכי. עבר שם יהודי פיקח ואמר לה: "מדוע את בוכה? הרי נשארו לך עוד ירקות! מהרי וקחי אותם, שאם לא כן תעשי, אף אלה לא יישארו לך".

כך גם אותו יהודי: אפילו יצליח להתפלל חלק קטן מתפילה בכוונת הלב - חייב הוא למהר ולחטוף, שאם לא כן אף מעט זה לא יישאר בידו (ה"חפץ חיים").

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן