חזן

חזן

שליח ציבור בבית הכנסת, העובר לפני התיבה בקול ובניגון. במקורות התלמודיים מוזכר חזן הכנסת בתפקיד שמש ומפקח במקדש. לימים נתכנה בשם זה השמש, שעמד על בימת עץ והיה מפקח על סדר התפילה והקריאה בתורה (יש הגורסים, כי מכאן מקור השם - מהשורש "חזה": חוזה ומפקח). "חזן הקהל" היה מלמד תינוקות של בית רבן ומשמש בתפקידים שונים באירועי שמחה ואבל. כן היה משמש כשליח בית הדין לזימון בעלי דין ומבצע עונשים ופסקי דין. בכמה מקורות מופיע שמו כחזן העיר, והודגש, כי היה עוסק בענייני הקבורה.

רק לאחר תקופת הגאונים נעשה החזן שליח ציבור קבוע, שהתמחה בזימור הנעימות והפיוטים שהוכנסו לתפילת הציבור והתאמת המלה לצליל. החזן הראשון, שנודע כיוצר נוסח הפיוט, היה רבי אלעזר הקליר. חז"ל קראו לחזנות בשם "דיבור בשיר", ששאב את השראתו משירי הלויים בבית המקדש. מאז עברה החזנות התפתחות אמנותית מסועפת - החל בטעמי המקרא, דרך העברת תוים כתורה שבעל פה ועד יצירת חזנות בכתב ולימודה באולפנות מוסיקליות מוסמכות. הפיתוח האמנותי שילב צורות מוסיקליות שונות, כמו סולמות ליתורגיים ו"נוסחים" שונים, שנקבעו כמסמרות בתפוצות ישראל לפני שנים רבות, וכן "ניגונים" - המתנגנים בשיר, כשלחזן ניתנת יד חפשית לבצע אותם כרצונו. בתקופת הגאונים התחילה תקופת החזנות העצמית (בין אשכנזים וספרדים), ומאוחר יותר - בין העדות לבין עצמן. נוסחי התפילה, שהתעצבו לא במעט בהשפעת המוסיקה המקומית, משמשים אבות טיפוס לסגנונות תפילה אחרים והפכו למונחים מוסיקליים יהודיים.

לפני ראש השנה בא הבעל שם טוב לעיר אחת ושאל לבני העיר על טיבו של החזן שלהם. אמרו לו: "יש לו מנהג משונה - להגיד את תפילה 'על חטא' בניגון שמח". שאל הבעש"ט את החזן על טעם הניגון העליז: אמר לו: "משל לגורף הביבין של המלך. כלום עושה הוא מלאכתו מתוך עצבות? שמח הוא, שכך עלה לו להיות בין רואי פני המלך וממונה על מלאכת הניקיון בביתו. ואני, שזכיתי לשמש לפני הקדוש ברוך הוא לנקות את הלבבות מן החטאים, כלום קינה בפי? הלא מזמור הוא!". ענה לו הבעש"ט: "אם בכונה זו אתה מתפלל, ולואי יהי חלקי עמך".

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן