קדושת בית הכנסת, מאמר ראשון בסדרה

קדושת בית הכנסת: בימינו הפכו בתי הכנסת למקומות שאינם רק 'בתי תפילה'. אלו התנהגויות מותרות ואילו אסורות בבתי הכנסת? חלק א.
 
בית הכנסת, מלבד היותו מקום לתפילה, ללימוד, ולמסירת שיעורי תורה, הינו מקום קדוש בפני עצמו. קדושה זו נובעת מקדושתו של בית המקדש שכן חז"ל הרחיבו את המילה 'מקדש' גם לבתי הכנסת: "והשימותי את מקדשיכם – לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות",[1] וכן "ואהי לכם למקדש מעט – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות".[2]
קדושה זו של בית הכנסת משליכה על כמה פרטי הלכות והתנהגויות השייכות לבית הכנסת, ובעיקר על השמירה על כבודו. באופן סכמטי ומכליל ניתן לומר כי בבתי הכנסת הספרדיים קיימת הקפדה על כבודו של בית הכנסת יותר מבתי הכנסת האשכנזיים. 
 
התנהגויות בית הכנסת
שיחה וקלות ראש: אסור להתנהג בקלות ראש בבית הכנסת, כלומר אסור לשוחח שיחה בטלה, או לצחוק וללהג בבית הכנסת.[3] בספרות ההלכה יש הפלגה מרובה סביב איסור זה, ומפורסמים על כך גם דברי הזוהר שהחמיר מאד בעוון הדיבור בבית הכנסת. בבתי כנסת רבים תלויה כרזה [קבועה] על הקיר עם הנוסח "אסור לדבר בשעת התפילה ובקריאת התורה". לעתים מתפרסמות בבית הכנסת כרזות [זמניות] עם דבריהם של גדולי הרבנים על חומר האיסור, ועל הסכנות הנלוות לעבירה זו.
 
בשנים האחרונות סביב איסור השיחה הבטלה, נוספה התייחסות להתפתחות הטכנולוגית, ודבריהם של רבנים אודות איסור השימוש במכשיר הטלפון הנייד בבית הכנסת מתפרסמים לעתים תכופות. ישנם רבנים שאף אסרו להכניס כלל את מכשיר הטלפון לתוך מבנה בית הכנסת.
 
בשם גדולי הרבנים מן הדור הקודם מפורסם, כי אחת הסיבות שהשואה הקשה לא פקדה את יהדות המזרח נעוצה בעובדה שבבתי הכנסת של הספרדים נזהרו מאד שלא לשוחח בשעת התפילה, ואילו אצל האשכנזים הקפידו על כך פחות, וזכות זו הגנה על בני עדות המזרח.[4] גם היום, ניתן לקבוע אינטואיטיבית, כי בבתי הכנסת הספרדים משוחחים פחות באופן מובהק, מבתי הכנסת האשכנזיים.
 
האם מותר לומר 'לבריאות' לאדם שמתעטש בבית הכנסת? בפשטות התשובה היא כן, וראה על כך הרחבה במקורות המצויינים בהערה.[5] 
 
אכילה ושתייה: חלק מכבודו של בית הכנסת הוא גם איסור האכילה והשתייה בו. עם זאת מקובל מאד שבשעת שיעור תורה מחלקים הגבאים לקהל השומעים כוס תה או קפה כדי לעוררם לשמיעת השיעור. חלוקת כוסות החמין מקובלת גם בשעות בוקר מוקדמות כמו בזמן אמירת הסליחות בחודש אלול, או בשעות לילה מאוחרות בשעת שירת הבקשות המושרת בלילי שבת. התנהגויות אלו מאפיינות יותר את בתי הכנסת הספרדיים.
 
סעודות מצוה מותרות בבית הכנסת, ולמשל הסעודה השלישית בשבת, או סעודת מלווה מלכה במוצאי שבת, המוכרות יותר מבתי הכנסת החסידיים. גם סעודות סיום מסכת או סעודת ברית מילה שהן סעודות מצווה מותרות בבית הכנסת. יש שהתירו לתלמידי חכמים, שבית הכנסת מהווה עבורם את ביתם השני [ולעתים הראשון], לאכול ולשתות בו.[6]
שני ארועים נוספים בהם מחלקים מזון בבית הכנסת הם טקסי האזכרה, ועריכת 'קידוש' בשבת. טקס האזכרה נערך ביום השנה לפטירתו של האדם, אז מתאספים בניו ובני משפחתו בבית הכנסת, מתפללים ואומרים קדיש, נושאים דרשות ודברי תורה ומחלקים דברי מאכל למשתתפים כדי שזכות הברכות תעלה לטובת הנפטר. מנהג זה נפוץ בעיקר אצל הספרדים. עריכת קידוש בשבת, או כפי שהיא מכונה אצל האשכנזים 'קידושא רבא', מתקיים בעיקר בשבת בה נחוגה שמחה כמו ארוע נישואין, או חגיגת בר מצווה, והוא מתקיים בבוקר לאחר תפילת שחרית ומוסף. מנהג זה קיים הן אצל האשכנזים והן אצל הספרדים. בחלק מבתי הכנסת הספרדים נהוג שבמקום 'קידוש', עומדים בעלי השמחה בפתח בית הכנסת ומעניקים לכל מתפלל חבילה קטנה של מיני מתיקה. במישור ההלכתי ארועים אלו מותרים בבית הכנסת שכן יש בהם את אלמנט המצווה.[7]
 
נשיקה בבית הכנסת: בקהילות מזרחיות רבות [למשל הקהילה המרוקאית] נהגו במשך שנים לנשק את העולה לתורה לאחר ירידתו מן הבמה. עד היום ניתן למצא את המנהג הזה בקהלות ספרדיות שונות. לדעת חלק מן הפוסקים הדבר מותר מאחר שנשיקה זו אינה נשיקה חיבה שאותה אסר הרמ"א בשולחן ערוך,[8] אלא נשיקת כבוד.[9] אל מול מנהג זה יצא הרב עובדיה יוסף בתקיפות רבה בפסק הלכה שאף התפרסם בתקשורת הישראלית, וקרא לבטלו, שכן מנוגד הוא לדעתו להלכה.[10] עם זאת התיר הרב לנשק את ידי אביו או רבו מאחר שבנשיקה זו יש כבוד ה' וכבוד התורה, וכך נוהגים כמעט בכל בתי הכנסת הספרדים.
 
שחיטה וברית מילה בבית הכנסת: אסור לשחוט בבית הכנסת.[11] אם כי בחצר בית הכנסת נהגו לשחוט [בעיקר עופות בערב יום הכיפורים לצורך מנהג הכפרות], והדבר מותר. לגבי ברית מילה, מקובל בכל בתי הכנסת ובכל העדות לערוך בריתות בבית הכנסת לאחר התפילה. לצורך כך קיים ברוב בתי הכנסת כיסא מהודר הנקרא 'כיסא של אליהו' עליו יושב הסנדק שאוחז את התינוק בשעת הברית.
 
חופה בבית הכנסת: בחוץ לארץ נפוץ מאד המנהג לערוך חופות בבתי הכנסת הגדולים, ולאחר שעות מספר מתאספים המוזמנים לסעודה באחד מאולמות העיר. בארץ מנהג זה נפוץ פחות אם כי יש מספר בתי כנסת שמאפשרים לערוך חופה בהיכל הבית, כמו בית הכנסת הכיל יהודה [הקונכיה] שבתל אביב, ובית הכנסת אהל מועד ברחוב שד"ל, גם כן בתל אביב. אין איסור לערוך חופה בבית הכנסת אך פוסקי ההלכה הזכירו שצריך להיזהר לשמור על גדרי הצניעות בזמן הטקס.
 
כלי נגינה: בתחילת המאה ה- 19 הוקמו בתי כנסת רפורמיים בכל רחבי אירופה, כשאחד מהמאפיינים המרכזיים בהם היה ניגון בכלי נגינה [כמו עוגב או פסנתר] בשעת התפילה. התנהגות זו שנבעה בבסיסה מהרצון להידמות לבתי התפילה הנוצריים חרתה מאד לפוסקי ההלכה האורתודוקסים וזו אחת הסיבות [מלבד מוטיב 'כבוד בית הכנסת'] שהם אסרו בכל תוקף להכניס כלי נגינה לבתי הכנסת.[12] יחד עם זאת מקובל היום שבשמחות של מצווה כמו ב'שמחות בית השואבה', שהם ארועי חג הנערכים בכל יום מימי חג הסוכות, וכן בסעודות של סיום אחת ממסכתות התלמוד הנחשבות ל'סעודות מצווה' מביאים כלי נגינה ואף תזמורת.  
 
תספורת: אחד מן המנהגים היהודים הנפוצים ביהדות אשכנז הוא לגזוז את שערותיו של פעוט שהגיע לגיל שלש ולהותיר את פיאות ראשו ['פייעס' בעגה האשכנזית], במה שמוכר בשם 'מנהג החלאקה'. את טקס החלאקה נוהגים רבים לערוך במירון ביום ל"ג בעומר שהוא יום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, אחרים נוהגים לעשות זאת בבית הכנסת. מאחר שמדובר במנהג של מצווה התירו הפוסקים לעשות זאת. אכן, תספורת רגילה או גילוח הזקן אסורים בבית הכנסת.[13]
 
עישון: בעולם הישיבות נהגו בעבר רבים מן הבחורים לעשן סיגריות בתוך לימודם. תמונת בחור הישיבה הנשען על ספרו ושוקע במחשבות עמוקות בנסיונו לפצח את הסוגיא הקשה אתה הוא מתמודד הפכה לסמל ולמיתוס בדמיונם של לא מעט צעירים חרדים. עם זאת בעשורים האחרונים חלה נסיגה בתופעה זו משתי סיבות: בעקבות המודעות והפרסום המסיבי סביב סכנת העישון והעישון הפאסיבי, מספר המעשנים במגזר החרדי פחת באופן משמעותי כמו בכלל האוכלוסיה. בנוסף, מנהלי וראשי הישיבות כולם אסרו בתוקף כל עישון בשטח בית המדרש. ברמה ההלכתית, העישון אסור בבית הכנסת מחמת כבודו של המקום, אם כי לתלמידי חכמים השקועים בלימודם התירו זאת.[14]
למרות איסור עישון הסיגריות, טבק מותר להריח כן בבית הכנסת ואף בשעת התפילה.[15] בעבר נהוג היה שאחד מן המתפללים המבוגרים מסתובב בין חברי הקהילה כשבידו קופסת טבק מהודרת, ומכבד אותם בקמצוץ טבק ['שמעק טאבעק' בעגה האשכנזית]. סיפורי פולקלור יהודיים רבים התפרנסו מדמותו של מחלק הטבק, ומן הטקס הקטן שנלווה לשליפת הקופסה, לפתיחתה, ולצורת ההרחה. כיום מנהג זה חלף מן העולם ברוב בתי הכנסת, אם כי הוא מקובל מאד ביום כיפור, אז אסור לאכול ולשתות והטבק משיב מעט את הנפש.
 
צורת ישיבה: מאחר שבית הכנסת הוא מקום קדוש, יש איסור לשבת בו בצורה שאינה מכובדת. מכאן שישיבת רגל על רגל לא ראויה ואסורה היא בבית הכנסת. גם כאן מפורסם כי בבתי הכנסת של הספרדים מקפידים על כך יותר מבית הכנסת של האשכנזים, מאחר שהם קטגוריאלית, שומרים יותר על כבודו של בית הכנסת. הרב זילברשטיין, מחשובי הרבנים בציבור האשכנזי ליטאי היום, נוהג לספר על אחד ממכריו שהופיע בבית כנסת ספרדי והניח את רגלו האחת על רגלו השניה. באותו רגע זינקו לעברו מספר מתפללים ומחו בפניו על ביזיון בית הכנסת.
 
אסיפות: בתי הכנסת שימשו במהלך השנים לא אחת כמקום בו נערכו אסיפות שדנו בצרכי הרבים, או בניהול עניניה הדתיים של הקהילה. כל עוד לא נערכות הישיבות לצרכי חול כמו ענינים עסקיים וכדומה, הדבר מותר.
 

 


[1] תורת כהנים, פרשת בחוקותי, פרק ו, על הפסוק בויקרא כו ,לא
[2] מסכת מגילה כט, א, על הפסוק ביחזקאל יא, טז
[3] רמב"ם הלכות תפילה, יא, ו, בעקבות דברי הגמרא במסכת מגילה דף כח,א.
[4] קדושת בית הכנסת ובית המדרש, עמוד ה
[5] יחווה דעת, א, נא. הלכה ברורה ז, עמוד שכה
[6] הלכה ברורה שם, עמוד שלג
[7] ילקוט יוסף, או"ח חלק ו, עמוד רלט-רמא
[8] או"ח סימן צח, א: "ואסור לאדם לנשק בניו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בליבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא".
[9] ראה דעת הרב בן ציון אבא שאול והרב שלום משאש בספר קוראי עונג עמוד ע
[10] יחוה דעת ד, יב.
[11] הלכה ברורה שם.
[12] שו"ת חתם סופר, השמטות לחלק חושן משפט, סימן קצב.
[13] הלכה ברורה שם, ע' של.
[14] ילקוט יוסף, או"ח חלק ו, עמוד רמב

[15] שם 

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן