תפקידים ואנשי מפתח: השמש ובעל קורא

קוראים יקרים במהלך גיליונות אלו אנו ממשיכים בפרויקט 'סיפור בית הכנסת' לאור המקורות. במסגרת סדרה זו ננסה לבחון שורה של סוגיות הסובבות סביב מוסד בית הכנסת, משאלת כינונו של 'בית מקדש מעט' בפרספקטיבה היסטורית ועד למבנה בית הכנסת, הארכיטקטורה וחלוקת הפנים, חלקיו, אביזרים ורהיטים מיוחדים בבית הכנסת, תפקידים ואנשי מפתח.
 
הסדרה נערכה על ידי צוות האתר והיא מוגשת לפניכם להנאתכם. 
 
פרק 11: תפקידים ואנשי מפתח. המשך.

שמש: עד המאה העשירית לספירה לא היה קיים תואר 'שמש' בפני עצמו, אנו מכירים, מן התלמוד, את הביטוי 'חזן הכנסת' שהמפרשים הסבירו שהכוונה היא לשמש, ותפקידו בין השאר היה לעסוק בצרכי בית הכנסת.[1]  ייתכן שמתפקיד זה נולד 'שמש בית הכנסת' המסורתי. 

אם נציב בראש ההיררכיה של נושאי המשרות הניהוליות בבית הכנסת את 'ראש הכנסת', הרי שהשמש ממוקם היה על פי רוב בתחתית המדרג, תחת ניהולו של הגבאי. השמש אחראי על תפקודו השוטף של בית הכנסת ברמה הפרקטית ביותר, כמו ניקוי המקום, הצבת השולחנות במקומות המיועדים להם, הכנת הנרות העומדים על תיבת השליח ציבור והדלקתם, סידור הפרוכות וספרי התורה, סידור הספרים והסידורים, העמדת הכלים המיוחדים לשבת, האחריות כי בשעה היעודה יהיו עשרה יהודים שיוכלו לקיים 'מנין', וכן הלאה. תפקיד נוסף ומרתק המזוהה עם השמש לאורך הדורות הוא הערת המתפללים לפנות בוקר לתפילת שחרית, אך בעיקר לאמירת הסליחות בחודש אלול – תפילה הנאמרת לפנות בוקר. אגדות רבות נרקמו סביב פולקלור השמש הפוסע בין שבילי ירושלים ונוקש על תריסי היהודים הנמים וקורא להם בנעימת קול מיוחדת להשכים קום לתפילת הסליחות. מעניין לציין, שבספר 'אוצר הידיעות' מצא כי תפקיד השמש המעיר את המתפללים לפנות בוקר בעזרת 'כלי הקשה' [על חלונותיהם או דלתותיהם אולי] כבר מתואר בתלמוד ירושלמי, שנכתב במאה ה- 4 לסה"נ[2].

השמש בפולקלור היהודי הצטייר כיהודי פשוט, טוב, ירא שמים, ונאמן. בספר 'אוצר ידיעות' שכבר הוזכר, מצטט את בעל ה'יעבץ' [מגדולי הרבנים במאה ה- 18] כי "תפקיד השמש מהווה סגולה לאריכות ימים, וכי המציאות מורה כן ששמשים נפטרים בשיבה טובה".

משרתו של השמש היתה קבועה – להבדיל מתפקיד הגבאי, הפרנס, או אפילו הרב שהיה משתנה ותלוי בגורמים חיצוניים כמו בחירות, יכולת אישית, וכדו'. ישנם בתי כנסת בהם שימשו כמה שמשים, בסדר הייררכי יורד, כך שהיה 'שמש עליון' ו'שמש זוטר'. שני בטויים נוספים הם 'שמש ונאמן' כשהמשמעות היא שמש שזכה לאמון הציבור ונשא גם במשרת האחראי על עניניה הכספיים של הקהלה, ו'שמש הגליל' – שמש 'על' האחראי סדרי בית הכנסת של מחוז שלם[3].

כיום, על אף שהגדרת התפקיד עדיין קיימת, כמעט ואין שימוש במינוח זה. ייתכן שהסיבה לכך היא משום שהוא נתפס כתואר נחות דרגא. מי שממלא את התפקיד מכונה על פי רוב 'גבאי', גם כאשר יש סמכות גבאית אחרת מעליו.

בעל קריאה: נקרא גם 'בעל קורא'. אדם הבקי בקריאת ספר התורה אשר קורא ומוציא את הציבור בבית הכנסת ידי חובתו. עד למאה העשירית אנו לא מוצאים את התואר 'בעל קריאה', מסתבר שהיה זה בין תפקידיו של ה'חזן' שהוזכר כבר. מאוחר יותר התפתח תפקיד נפרד לאדם הקורא בתורה. מאחר שהקריאה צריכה להיעשות בניגון מיוחד ועל פי טעמים [שהם סוג של ניגונים] מסויימים לא כל אדם המתכבד לעלות ולקרא בתורה מסוגל לעשות זאת ולכן נהוג שהעולה לתורה מברך את הברכות ['ברכות התורה'], ובעל הקריאה שהוא מיומן ומומחה – קורא עבורו ועבור הקהל הרחב בבית הכנסת. יוצאי דופן בענין הזה הם הקהלה התימנית. כל נער בעדה, לומד מימי ילדותו בעודו זאטוט, לקרא בתורה עם הטעמים והניגונים המיוחדים, ועל כן כאשר הוא עולה לתורה הוא אינו נזקק לשירותיו של ה'בעל קורא', אלא יכול הוא לקרא לבד את הפסוקים בהם אוחזים כעת[4].

כמו שליח הציבור, הבעל קורא לא נדרש להיות בעל יכולות מיוחדות, אם כי בספרות ההלכה אנו מוצאים דגשים שונים המציעים לבחור בעל קורא מקובל על הציבור, שקריאתו ברורה, ושיהיה בקי ב'קרי' ו'כתיב' כמו גם בכשרות האותיות של הספר תורה כדי שיוכל להבחין בשעת קריאתו אם קיים פסול כלשהוא בספר התורה. הלכה מעניינת בענין זה מציעה לבעל הקורא לא להצמיד את פניו ליריעות הספר שכן בשעת הקריאה עלול להינתז רוק מפיו שילחלח את אותיות הדיו ויפסול את ספר התורה[5]. הלכות נוספות בענין 'בעל קריאה' מקבילות ברובן להלכות החזן, שליח ציבור.

בחלק גדול מן הקהלות בארץ, לא מקבל בעל הקורא משכורת עבור עבודתו. להיפך, יש רבים הרואים בכך זכות ומבקשים להתנדב לתפקיד הקריאה. בחלק מן הקהלות, בעיקר אלו השייכות לבני עדות המזרח, מקבל בעל הקורא [כמו החזן] משכורת מקופת הקהלה[6]. בחו"ל הדברים דומים אם כי לא זהים. כאשר מדובר בקהילה עשירה, היא מחזיקה שני תפקידים: חזן, ובעל קורא. שני הפונקציונרים מקבלים את משכורתם מקופת הקהלה. אם מדובר בקהלה עניה יותר, ממלא החזן גם את תקפיד 'בעל הקריאה'[7]

תפקיד נוסף השייך לבעל הקורא: לאחר שהעולה לתורה סיים לברך את ברכות התורה, עורך לו הגבאי תפילת 'מי שברך' הכוללת שפע ברכות עבור המצווה אותה זכה כעת העולה לקיים, במהלך תפילה זו מקובל שהעולה לתורה מנדב תרומה לבית הכנסת. את תפילת ה'מי שברך', עורך הרב, או הגבאי, אך פעמים רבות [מצוי יותר אצל הספרדים] מוטל התפקיד על בעל הקורא, שכבר עומד בלאו הכי על הבימה.
 

[1] ראה מסכת מכות דף כב,ב וברש"י דיבור המתחיל חזן, וראה גם מסכת ברכות דף נג,א וברש"י דיבור המתחיל חזנא, וראה גם ראה מאמר קודם בסדרה זו.
[2] ראה מאמר קודם בסדרה זו
[3] הרב אבן ישראל, הסידור והתפילה, עמוד 412
[4] מבחינה הלכתית, עדיף שהעולה לתורה יקרא בעצמו את הפסוקים בהם אוחזים כעת. זו הסיבה שבעדה התימנית מקפידים על כך. תיאור רחב ומפורט יותר ניתן למצא בספר "וזאת התורה" לרב שלמה מן, עמוד קמא –  קנד.
[5] להרחבה ראה  בספר 'וזאת התורה' שם.
[6] היבטים הלכתיים בנושא 'שכר בעל הקורא' ניתן למצא בספר 'יד בקריאת התורה' לרב פלדשטיין, ע' יח.
[7] ככל שהקהלה ענייה יותר כך פוחתים תקני המשרות שהיא מציעה. חשיבות המשרות בסדר יורד הן רב, גבאי, חזן, בעל קורא. אם הקהלה ענייה מאד היא תממן רק רב שעליו יוטלו כל התפקידים. 
 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן