יודאיקה ובית הכנסת

יודאיקה ובית הכנסת צועדים כך נדמה יד ביד: שניהם עתיקים, אהובים, ובעיקר יהודיים. בן ציון רוטנברג הוא יהודי שעסק כל ימיו ביודאיקה, וגם כעת עם פרישתו לגימלאות הוא מסרב לעזוב את אהבת חייו

עד לפני שנים ספורות היתה חנותו של בן ציון רוטנברג אחת החנויות 'הקלאסיות' בכל הקשור ליודאיקה ועתיקות יהודיים. רוטנברג, יהודי בשנות השבעים לחייו, אינו רק 'מוכר' בחנות, אלא היודאיקה ממלאת את חייו. "גם היום, אחרי שסגרתי את חנותי לאחר יציאתי לגימלאות, אני אשמח לשמוע על כל חפץ יודאיקה מעניין, והציבור מוזמן לפנות אלי" אומר רוטנברג.

בכלל, אומר רוטנברג, לא מעט אנשים מחזיקים בבתיהם חפצי אומנות כשהם אינם יודעים כי מדובר בפריטים יקרי ערך העשויים להגיע לסכומים של עשרות אלפי דולרים. צריך לאהוב את התחום. מי שמתבונן בפריטי יהדות עתיקים כעל עסק אינו אספן ידואייקה אמיתי. עם ר' בן ציון רוטנברג אנו מבקשים לשוחח בעיקר ליודאיקה הקשורה לבתי כנסת.

אלו פריטים השייכים לבית הכנסת נחשבים לפריטי יודאייקה?

ראשית כל ספרים, לכל בית כנסת יש גניזה – שם מניחים ספרים שלא משתמשים אתם, ואם עברו מאתיים שנים למשל, יש לזה ערך כספי גבוה. כאשר יש חתימה על הספר זה הופך להרבה יותר נדיר. אם למשל נציין ספרים של הרב קוק, של הרב רענן וכו' נוכל לומר שהם שווים הרבה כסף.

יש עוד דברים נדירים שכבר לא ניתן למצא אותם בשוק: טליתות למשל לא נחשבים לפריט אספנות אבל חנוכייה של בית הכנסת מכסף נדירה שווה הרבה. חנוכיית כסף כזו צריכה להיות אירופאי ולא ייצור ישראלי. גם כיפות מיוחדות שוות הרבה כסף. בטח כיפה שהיתה שייכת לאחד מגדולי ישראל.

מה עם פרוכות

פרוכות בני פחות ממאה שנים לא נחשבים לבעלי ערך כספי. למעלה ממאה שנים יש לבחון את הפרוכת לגופה: אם יש כיתוב צבוע למשל, ערכה של הפרוכת עולה . גם היופי כמובן משחק תפקיד. אם הפרוכת שזורה בחוטי זהב או חוטי כסף והשזירה בולטת ומרשימה ערכה האספני עולה בהתאם. פרמטר שלישי הוא הנושא החקוק על הפרוכת. אם מוזכרים אנשים מימי מלחמת העולם הראשונה ובפרט אם הפרוכת נתרמה לזכרו של אדם חשוב ומוכר מקבלת הפרוכת ערך גבוה יותר. נקודה אחרונה היא גודלה של הפרוכת.

האם לארונות קודש [קטנים], או לספרי תורה עתיקים יש ערך?

ארונות קודש קטנים מתקופות מוקדמות הם בהחלט דבר נדיר ויש להם ערך גבוה. לגבי ספרי תורה צריך לבחון האם אפשר לתקן את הספר. אם הבלאי של הספר כל כך מתקדם עד שלא ניתן לתקן אותו אין לספר ערך רב. יוצאים מן הכלל הם ספרי תורה עתיקים מאד כמו לפני 500-800 שנים. ספרי תורה לפני 300 שנים 'בלבד' שאנם ברי תיקון משמשים בעיקר את המוזיאונים ואינם פריט אספנות מבוקש.

היום עדיין אפשר למצא אוצרות בגניזות של בתי הכנסת?

היום, לרב מה שיש הם השבועונים שמחלקים בלילי שבתות. במקרים רבים כלל לא פותחים אותם ומניחים אותם עם השקית הישיר בגנזך. בגנזיות ניתן למצא הרבה סידורים וגמרות. כאשר הם בלויים אין בהם ערך כספי מלבד הקדושה שיש בהם כמובן. מאידך, אם מדובר בגמרא עם הגהה או חתימה של אדם גדול היא שווה לא מעט כסף. כיום, רק לגניזות עתיקות יש ערך אספני. דוגמא: בדרום ספרד בקהילות עתיקות, אם ניתן למצא את הגנזך שם, אפשר למצא שם אוצרות. צריך לזכור שחלק מהמקומות הללו הפכו לצערינו לכנסיות כך שיהיה קשה למצא את המטמונים היהודיים הללו.

הרב רוטנברג עצמו גם אוסף יודאייקה, והוא מסביר כי מדובר באהבה "כמו כל תחום". אולם להבדיל מתחביבים אחרים הניסיון והמידע חשובים. לא כל מה שנראה לאנשים נוצץ ויקר, הוא בהכרח כזה.

מה קובע את הערך במילה אחת?

בעיקר הנדירות וגם העניין שבו. האם יש לפריט ערך יהודי.

יש דברים מוזרים שאנשים אוספים?

כן. אני מכיר יהודי שאוסף כרטיסי כניסה למקוואות באירופה לפני מאה שנה... ברצינות. האספן עצמו יוצר את השווי. לאחר שהוא מתעניין בזה הוא מסכים לשלם על כל פריט מחיר גבוה. יש אספנים של דברי נחושת עתיקים מהימים שלפני קום המדינה. באופן כללי כל מה שקשור 'לפלסטינה' כלומר לישראל של לפני קום המדינה מעניין את האנשים. למשל שטרות כסף מהימים האלו מאד אהובים ונחשבים.

למרבה ההפתעה אומר לנו רוטנברג כי הזיופים לא נפוצים כמו שניתן היה לחשוב. באופן אירוני הזיוף לפעמים יותר יקר מהמקור. "היה צייר לא יהודי שצייר 400 ציורים. כיום יש 2000 ציורים כיצד זה ייתכן? זוייפו 1600 ציורים, והם מאד מבוקשים. המאות הבודדים נמכרו בזמנו ב- 4000 דולר. הזיופים נמכרו לפני שנים מספר ב- 40000 דולר. כך גם לגבי הצייר רמברנדט המפורסם שניהל בית ספר לציור. התמונות המיוחסות לו לא בהכרח שלו. ייתכן שהם של התלמידים שלו"...

האם אפשר לזייף ולרמות גם מומחים, כמוך למשל?

בוודאי. מפסידים לא מעט, ולומדים מהניסיון. אספר לך משהו: הייתי בהונגריה בשוק. יש שם שווקים מיוחדים לעתיקות. היה שם בעל דוכן גוי שהראה לי חותמת של מחנות הנאצים מימי מלחמת העולם השניה. חותמת אונטיות עליה הבטיח לי המוכר כי היא היחידה שקיימת היום בשוק. הוא ביקש עבורה 500 דולר. לאחר משא ומתן רכשתי אותה ב- 100 דולר. הדבר נראה אותנטי לגמרי, עץ עתיק, שרוף, ונחושת אדומה.

אגב, בכל מה שקשור לשואה וליודאיקה היחס מאד אמביוולנטי. יש אנשים שמחפשים בכל פינה פריטים עתיקים מימי השואה ויש כאלו שהחפצים מעלים אצלם זכרונות כואבים והם רק מבקשים להתרחק מהם ולשכוח אותם. 

מכל מקום, לאחר דקות ספורות עברתי שוב ליד הדוכן וראיתי חותמת נוספת. המוכר נשבע לי כי הוא כרגע קיבל אותה ממישהו וכו'. לא יכולתי לעשות דבר והגעתי לארץ עם החותמת. כשהגעתי לביתי נפלה לי החותמת על הריצפה והתפרדה לשנים. הרמתי את השברים וגיליתי כי הם היו דבוקים בדבק מגע... את החותמת מכרתי בסופו של דבר כפריט מזוייף בסכום של 50 דולרים. הזיוף עשוי להיות מושלם ואי אפשר לתפוס אותו במבט ראשון. במקרה שלי הפסדתי 'רק' חמשיים דולרים. במקום אחר או אדם אחר ניתן היה להפסיד גם 5000 דולר.

כפי שכבר צויין רוטנברג לא זנח את אהבת חייו והוא ממשיך לקנות ולאסוף יודאייקה. בתי כנסת או גניזות, ובכלל אנשים שמוצאים אצלם פריטים עתיקים מעזבונות וכדו' מוזמנים לפנות אליו בטלפון 0528775413, ולהציע לו לרכוש אותם.   

תגובות   

+1 #1 האתר של בן ציון רוטנברג: http://www.judaicasale.net /וואו !!! מעניין!!! 2014-03-12 20:01
כנסו. אתר מעולה!!!
ציטוט | דווח למנהל

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן