'משנכנס אדר מרבים בתרומה': לדעת לגייס כספים

בחודש אדר כידוע מכריזים על השקלים "זכר למחצית השקל" המעניין שבדבר את החודש הזה פותחת פרשת תרומה המדברת באותו עניין, ולכן הפעם נלמד על עניין השנור הישראלי (תרומה באידיש) ותוצאותיו.

דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרֽוּמָתִֽי (שמות, כה,ב).

פרשת "תרומה" פותחת בפסוק שמעורר את שימת הלב במתן תרומה. לצד הדיבורים הנשגבים על ה"תרומה", שהיא בעיקרה נדבת הלב - "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" - באה באותה נשימה ציווי, הכופה והמחייב: "ויקחו לי תרומה... תקחו את תרומתי". לאמור: עיקרה של "תרומה" אכן נטוע בנדבת הלב, ברצונו החופשי של האדם, אך אין הוא רשאי להיבטל הימנה או להיפטר מקיומה. אדם מישראל חייב ל"תרום"- ולשאת בעול עם חברו, ואין הוא יכול לעמוד מן הצד, ולראות בצרתם של אחרים ולומר "שלום עליך נפשי!".

ה"תרומה" – היא בעצם סוג של זכות וגם בעצם חובה, וניתן לעשותה בצורת התנדבות או נתינה, התרומה הייתה מאז ומתמיד אחד המאפיינים המרכזיים בעולמה של החברה היהודית. ועד היום מאות ואלפי גמ"חים מצויים בחברה הישראלית והדתית בעיקר.

זה לא סוד שברבות הרבבות והאלפים של הארגוני החסד הקיימים בארץ ובעולם, הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו האם הכסף שלנו מגיע אל היעד הנכון, כאשר בד בד אנחנו לא ממהרים לתרום למקום שלא שמענו עליו או שאנו מסופקים לגביו.

בשנים האחרונות פשה הנגע גם על היהודים העשירים המתגוררים ברחבי תפוצות העולם, שרואים את הישראלי המצוי 'כשנורר', שבא להכניס לכיסו כמה דולרים ירוקים בקלות. ושלא נדבר על התקשורת בארצנו הקדושה שמוסיפה אש על המדורה, ומדי פעם חושפת מעשי שחיתות כאלו ואחרים הגורמים לרבים מעמינו למשוך ידם מלעזור, ואף שיש ביכולתם לעזור.

למרות כל זאת, איך זה שאנחנו בסוף כן תורמים? אין זה סוד שהלב היהודי פנימה הינו רחמן ורגשן מאוד, ובעצם אליו ארגוני החסד פונים, אם באמצעות סיפור מרגש שיגרום לנו להוזיל דמעה, וימלא את ליבינו חמלה ורחמים, ואם באמצעות בקשה פשוטה, ומכאן ועד למסירת מספר כרטיס הוויזה הדרך קצרה.

בפרשתנו, באה התורה הקדושה ומלמדת אותנו שיעור במידת הנתינה, התורה לא מבקשת תרומה למשהו של 'חמלה ורגש', אלא מבקשת ודורשת מאיתנו להיות שותפים בעשייה במלאכת הקמת ובניית המשכן  וכליו, וזאת מתוך הבנה שהכסף הוא לא שלנו אלא נמצא אצלנו, בתורת פיקדון. עתה יובן מדוע התורה באותה נשימה מחייבת אותנו לתרום  אפילו במקום שאין  'מניע רגשי' שיגרום לנו לתרום.

בא וראה עד כמה הדברים נכונים ואקטואליים לימינו. זוכרני כאשר הקמתי את עמותת יד לחינוך ע"ר, היה לי קושי עצום בגיוס כספים ותורמים, בפרט שמדובר בתרומה לנושאי חינוך. ולמה? מפני שכולם חושבים שלחינוך לא צריך לתרום, מלבד העובדה שלא מדובר במשהו שמרגש ומדבר ללב האנשים. בשביל זה יש את משרד החינוך, כך הם חשבים...

באחת הפעמים, נאלצתי לעמוד ולדבר מול קהל יעד לתרומה, דיברתי ודיברתי בענייני העמותה ואף אחד  לא הניד עפעף. כמעט שהתייאשתי. אז הבנתי שהציבור מחכה לשמוע משהו מרגש במיוחד, ואז אמרתי: "אתם זוכרים את החורף הקר והמושלג, כיצד אנשים הסתגרו בבתיהם בתוך החימום והתכרבלו מתחת לפוך החם? ישנם כאלו שלא היה להם חימום בבית ולא שמיכה להתכסות בה, הם קפאו מקור, אתם יודעים למה? כי הם עכשיו ברחוב עובדים לכדי מחייתם.

הם לא בחרו זה, הם נאלצו להיות כאילו כי הם ללא 'השכלה', אנחנו בעמותה נותנים לילדים הזדמנות לגדול עם 'השכלה' וחינוך בכדי שלא הצטרכו לאחרים". והנה זה פלא באותה העת ראיתי איך כולם פותחים את הארנקים... ולא הוספתי עוד לדבר.

דוגמא זו יכולה להוות כלי לגבאי בתי הכנסת כיצד לפנות לציבור בכדי לגרום להם לפתוח את ידם ולעורר את ליבם.

חודש טוב ומבורך

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן