ראש השנה

ראש השנה

ראש השנה הוא היום הראשון של השנה וחג בן יומיים לכבוד השנה הנכנסת: "דבר אל בני ישראל לאמור: בחודש השביעי, באחד לחודש, יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה, מקרא קודש" (ויקרא כג-כד).

זהו אחד משיאי השנה בבית הכנסת וכדאי להערך לו: קישוט בית הכנסת, הכנת קיטל'ים לחזנים, הכנת כסאות לאנשים לא דתיים, הכנת מחזורים, טליתות וכיפות עבורם. ערב החג נוהגים לקיים בי"ד להתרת נדרים. במהלך החג מכינים מקום מים לתשליך.

 

ראש השנה חל באחד בתשרי, והוא יום הדין לכל באי עולם: האדם נידון על מעשיו במשך השנה, וכמסקנה - אם ראוי הוא לחיים או למיתה. אך על פי כן אין אדם צריך להיות עצוב ממורא הדין, אלא מצוה עליו לשמוח ולהאמין, כי הקדוש ברוך הוא ייטיב חסדיו עמו וברחמיו יוציא את דינו לחיים טובים ולשלום, כנאמר בתלמוד (ירושלמי, ראש השנה פרק א'): "בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין - לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא; אבל ישראל אינם כן, אלא לובשים לבנים... ואוכלין ושותין ושמחים, יודעים שהקב"ה עושה להם נסים".

אף על פי שהוא יום טוב, אין אומרים בראש השנה את תפילת ה"הלל". התלמוד (ראש השנה לב א) מביא את שאלתם של מלאכי השרת: "מדוע אין בני ישראל אומרים שירה לפניך, ה', בראש השנה וביום הכיפורים?" ואומר להם הקדוש ברוך הוא: "אפשר - מלך יושב בדין וספרי החיים וספרי המתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?"

פרט לאי אמירת ה"הלל" זהה ראש השנה לכל החגים: בגד, חג, תספורת, רחיצה, וסעודות חג חגיגיות.

ר' כרוספדאי, משמו של ר' יוחנן, אומר: "ג' ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים נכתבים ונחתמין לאלתר לחיים; רשעים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה; בינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה" (ראש השנה טז א). מכיון שרוב בני האדם "בינוניים", נעשה ראש השנה ליום של תפילה ובקשה לסליחה על חטאים.

בבוקרו של ערב ראש השנה, לאחר שחרית, נוהגים לעשות סדר התרת נדרים: מתירים את נדריו של המבקש לשחררו מהם, וכן מוחלים לאדם על דברים שהוציא מפיו שלא כדין תורה. טקס זה נעשה במעמד שלושה מתפללים, המהוים הרכב סמלי של בית הדין.

בערב החג נוהגים גם להתענות ולהרבות במתן צדקה לעניים. יש מקומות, שנוהגים ללכת לקברי צדיקים ולהרבות שם בתחינות. את תפילת "מנחה" מתפללים בכונה מיוחדת, מכיון שהיא האחרונה בכל תפילות השנה, ואנו מבקשים כי יקוים בנו הכלל "לעולם יצא אדם בכי טוב ויכנס בכי טוב": יצא מן השנה החולפת בתפילה אמיתית וכנה, כדי להיכנס לשנה החדשה באותה תחושה.

אין מדליקים נרות חג לפני ההליכה לבית הכנסת, כנהוג בערב שבת, אך נוהגים להדליק נר נשמה, ומאש זו מדליקה האשה את נרות החג לפני אמירת ה"קידוש". לפני ההדלקה היא מברכת שתי ברכות: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו להדליק נר של יום טוב"; "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". לאחר "קריאת שמע" וברכותיה נוהגים בתפילת ערבית של ליל ראש השנה לומר את הפסוק "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו. כי חוק לישראל הוא, משפט לאלקי יעקב" (תהלים פא ד-ה). אם חל ראש השנה בשבת, מקדימים לתפילה "קבלת שבת מקוצרת" (הכוללת את "מזמור לדוד, הבו לה' בני אלים") ו"לכה דודי" מקוצר.

תפילת ה"עמידה" בראש השנה מורכבת משבע ברכות, כבתפילות השבת, אולם הברכה השלישית ארוכה יותר. היא באה לבטא את ייחודו של הקדוש ברוך הוא ואת כבוד ישראל בקרב העמים. הרביעית מבטאת את מלכותו על תבל ומלואה, שכן אדם הראשון נברא בראש השנה, והוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים מדי שנה ביום זה.

החל בתפילת ערבית של ליל ראש השנה ובעשרת ימי תשובה מוסיפים לתפילות ה"עמידה" חמש תפילות: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך אלקים חיים"; "מי כמוך, אב הרחמים זוכר יצוריו לחיים ברחמים"; "וכתוב"; "בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה וגזרות טובות"; ואמירת "ובכן" בברכה השלישית. במקום החתימה הרגילה - "האל הקדוש" - הנאמרת במשך כל ימות השנה, חותמים ב"המלך הקדוש".

לאחר תפילת ה"עמידה" פתוחים את ארון הקודש ואומרים את מזמור כ"ד בתהלים: "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה". אם חל ראש השנה בשבת, אומרים לפני מזמור זה את הקטנים "ויכולו" ו"מעין שבע" ("מגן אבות"). נוהגים להתפלל על הפרנסה ומברכים איש את רעהו בברכת "לשנה טובה תכתבו ותחתמו".

כל התחלה שסימנה טוב - יש תקוה שגם המשכה יהיה טוב, ולכן צריכה התנהגותה אדם ביום הראשון של ראש השנה לבטא סימן טוב זה. קודם שעורך ראש המשפחה את ה"קידוש", יאמר אפוא "תחל שנה וברכותיה". לאחריו נוטלים ידים לסעודה, בוצעים את החלות כבשבת ופותחים בסעודה, וגם בה נוהגים בסימנים טובים: במקום להטביל את פרוסת "המוציא" במלח, מטבילים אותה בדבש או בסוכר (או תחילה במלח ואחר כך בדבש); לאחר שאכלו ממנה כזית, נוטלים תפוח מתוק, טובלים אותו בדבש, מברכים "בורא פרי העץ", נוגסים ומברכים: "יהי רצון מלפניך, שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". כן נוהגים לאכול ראש דג או ראש כבש ואומרים: "יהי רצון מלפניך, שנהיה לראש ולא לזנב". הדגים מסמלים גם את הפריון והברכה, ולכן יש המוסיפים: "שנפרה ונרבה כדגים". מנהג גם לאכול רימון: לפי האגדה מניין גרגיריו תרי"ג - כנגד 613 מצוות התורה, ואומרים: "שירבו זכויותינו כרימון". מקפידים לא לאכול פירות חמוצים ומרים, ומרבים במיני מתיקה. בקהילות אשכנז נהגו לאכול גזר (ביידיש - מעהרן, שפירושו גם להתרבות), ומאחלים: "שירבו זכויותינו". בארצות המזרח נהגו לאכול קטניות ("רוביא") ואחרים אוכלים דלעת ("קרא" בארמית), ואומרים: "שייקרע רוע גזר דיננו וייקראו לפניך זכויותינו". בליל החג נוהגים ללמוד את מסכת ראש השנה בנוסף על לימוד תורה - כסימן שנלמד תורה במשך כל השנה. כן נוהגים שלא לישון, על סמך הנאמר בירושלמי: "כל הישן בראש השנה - ישן מזלו; ומי שיושב בטל - הרי הוא כישן".

בתפילת שחרית של ראש השנה אומרים את "ברכות השחר", "פסוקי דזמרה", "קריאת שמע" וברכותיה כבשבת, ומוסיפים פרק ק"ל בתהלים ("שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'"). תפילת ה"עמידה" בשחרית זהה לזו שבערבית. בחזרת הש"ץ על תפילת ה"עמידה" בשחרית נוספים פיוטים רבים - עדה עדה ומנהגיה. כשחל ראש השנה בחול נוהגים לומר אחר התפילה "אבינו מלכנו", והטעם לכך - המסופר בגמרא: פעם גזרו תענית ולא נענו, וירד ר' עקיבא לפני התיבה ואמר "אבינו מלכנו" - ומיד נענה. בני הדור הוסיפו עליה דברי תחנונים וקבעוה אפואלעשרת ימי תשובה. התפילה פורשת את כל צרכיו מאוייו ורצונותיו החומריים והרוחניים של הכלל והפרט, והיא נועדה למלא חלל בתפילת ה"עמידה", שבה לא כלולות בקשות על צורכי הגוף, שכן אין מבקשים בשבת ובחג בקשות מסוג זה. לאחר "אבינו מלכנו" אומר החזן "קדיש שלם" עם "תתקבל" (שבו שינויים קלים). לאחריו אומר "שיר של יום", "קדיש יתום", "לדוד ה' אורי וישעי", שוב "קדיש יתום".

בשעת הוצאת ספר התורה מן הארון נוהגים לומר י"ג מידות שלוש פעמים ברציפות - "ה', ה', אל רחום וחנון, ארץ אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים נושא עוון ופשע וחטאה ונקה"; מוסיפים את הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" 12 פעמים. אומרים תפילה אישית - שימלא ה' את משאלותינו לטובה, ומוציאים שני ספרי תורה. אחרי הפסוק "אחד הוא אלקינו, גדול אדונינו, קדוש שמו", מוסיפים: "קדוש ונורא שמו". בספר אחד קוראים חמישה קרואים "וה' פקד את שרה" (לפי שנפקדה שרה בראש השנה) (ואם חל א' דראש השנה בשבת שבעה קרואים) ול"מפטיר" קוראים בספר שני את קרבן היום שבפרשת פינחס, ומפטירים בנביא בתפילת חנה בשמואל א' (פרק א-ב), לפי שגם חנה נפקדה בראש השנה, וגם היא היתה עקרה כשרה. על תפילה זו יסדו תשע ברכות במוסף של ראש השנה.

ביום השני קוראים חמישה קרואים בפרשת עקידת יצחק, כדי להזכיר את זכות האבות ונכונותם להקרבה על מזבח רצונו של ה'. בספר השני קוראים "מפטיר" בקרבן היום ומפטירים בספר ירמיהו. בסיום ברכות ה"הפטרה" מוסיפים: "על הכל, ה' אלקינו, אנחנו מודים לך, ומברכים אותך ויתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד, ודברך אמת וקיים לעד. ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון".

ייחודו של ראש השנה כיום דין בא לביטוי במצות תקיעת שופר. הרמב"ם מונה טעמים אחדים לכך: א. ביום זה ממליכים את הקב"ה למלך על כל העולם, ונוהגים אפוא בדומה להמלכת מלכים - על ידי תקיעה בשופרות - בתפילת "מלכויות" שבמוסף; ב. תקיעת השופר מזכירה את זכותו של אברהם ואת עקידת יצחק, שמסר נפשו לשם ה', שישמשו לנו כמליצי יושר, כמבוקש בתפילת "זכרונות"; ג. התקיעה מזכירה את מעמד הר סיני, שבו נאמר: "וקול שופר חזק מאוד", ושבו קיבלו אבותינו את התורה, באומרם "נעשה ונשמע" כנאמר בתפילת "שופרות".

השופר עשוי קרן איל, והוא כפוף - רמז שעלינו לכוף לבנו לפני ה'; והחג נקרא "יום תרועה" - ולא "יום תקיעה" - רמז לשברון הלב והצער על החטאים שחטאנו. לפני התקיעות אומרים שבע פעמים את מזמור מז בתהלים: "למנצח לבני קרח מזמור", שנוספו לו שבעה פסוקים. בעל התוקע משמיע שתי ברכות לפני תקיעת שופר: "אשר קידשנו במצוותיו וציונו לשמוע קול שופר"; ו"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

כדי למנוע ספק לגבי צורתה של ה"תרועה" משמיעים קול יבבה בן שלוש הברות קטועות, ותרועה, המורכבת מתשע הברות קצרות. על פי הפסוק "והעברת קול שופר תרועה... תעבירו שופר בכל ארצכם" יש להשמיע גם קול תקיעה פשוטה לפני התרועה ולאחריה. סך כל התקיעות הוא עשר, אך כיון שדין תרועה בחודש השביעי נזכר שלוש פעמים בתורה, יש לתקוע שלושים קולות לפני מוסף. במוסף תוקעים שלושים קולות נוספים, ב"חזרת הש"ץ" - עוד שלושים קולות, ובתום "קדיש השלם" מוסיפים עשר תקיעות, כדי להשלים למאה קולות. אחר אומר החזן "חצי קדיש" ואומרים תפילת מוסף. יש בה תשע ברכות במקום השבע שבשבתות ובחגים. שלוש הראשונות ושלוש האחרונות זהות לתפילות הרגילות, אך המרכזיות שונות.

ב"חזרת הש"ץ" על תפילת מוסף נאמרים מספר פיוטים. הנודע בהם הוא "ונתנה תוקף", שנתחבר על ידי רבי אמנון ממגנצה, שמת על קידוש השם, והנאמר בעמידה נוכח ארון קודש פתוח. תפילת מנחה כוללת את "אשרי יושבי ביתך" ו"ובא לציון גואל" כבשבת. בראש השנה שחל בשבת מוציאים ספר תורה וקוראים לשלושה קרואים לקרוא בפרשת השבוע. תפילת ה"עמידה" במנחה זהה לתפילה בערבית ובשחרית. בגמר "חזרת הש"ץ" בשחרית ומנחה (אך לא בשבת) אומרים את תפילת הבקשה "אבינו מלכנו" ולאחריה אומרים "עלינו לשבח", "קדיש יתום" מזמור כ"ז בתהלים, שוב "קדיש יתום" ואת תפילת "תשליך". תפילה זו נאמרת בקרבת מעיין מים או ים ביום א' של ראש השנה (ואם חל בשבת - ביום ב') ותוכנה - בקשת מחילת עוונות: שישליך הקב"ה את חטאינו למצולות, לבל ייזכרו.

כל סדרי התפילה, התקיעות וה"קידוש" זהים ביום ראשון של החג וביום השני בו. מאחר שקיימת מחלוקת בין חכמי הלכה לגבי מהותו של היום השני, נוהגים ליחד לסעודת החג בלילה השני פרי חדש או בגד חדש, ובשעת אמירת "שהחיינו" בקידוש מתכוונים לאותם פרי או בגד חדשים. בלילה הראשון נאמרת ברכת "שהחיינו" לאחר שתי הברכות הרגילות - "בורא פרי הגפן" ו"ברכת היום", שתוכנה מבטא את ייחודו של היום, והמסתיימת במלים: "מקדש ישראל ויום הזיכרון".

ראש השנה הוא גם שמה של מסכת בסדר מועד. יש בה ארבעה פרקים, ולה תלמוד ירושלמי, בבלי ותוספתא. ענייניה: א. ארבעה ראשי שנים שבלוח העברי. ב. ארבעה פרקים, שהעולם נידון בהם: בפסח - על התבואה, בעצרת - על פירות האילן, בראש השנה - כל באי העולם, ובחג הסוכות - על המים; ג. החודשים שהשליחים יוצאים להודיע בישראל על קידוש החודש. ד. ענייני קידוש החודש. ה. תקיעת שופר בראש השנה והלכותיה.

  

אבינו מלכנו

תפילה הנאמרת בימי צום, בראש השנה, בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים לאחר תפילת שמונה עשרה בשחרית ובמנחה. כל אחת משורותיה מתחילה במילים "אבינו מלכנו" התפילה נזכרת עוד בתלמוד והיתה קצרה יותר. במשך הדורות נוספו לה פסוקים נוספים: תשעה עשר כנגד תשעה עשרה ברכות שבתפילת שמונה עשרה ופסוקים אחרים שנוספו בתקופות הקשות לעם.

התפילה נחתמת בבקשה: "אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים. עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו", המושרת בנעימה מסורתית ידועה.

פעמים רבות בתנ"ך מכונה אלקים "אב" ו"מלך", אך בפעם הראשונה בוטא הצירוף "אבינו מלכנו" בתפילה, שהתפלל ר' עקיבא (המאה השנייה) בימי עצירת גשמים, כמסופר: מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות - ולא נענה. ירד רבי עקיבא אחריו ואמר: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה, אבינו מלכנו, למענך רחם עלינו" - וירדו גשמים (תענית כה). במרוצת הדורות נוספו לתפילה תחנונים - אישיים וכלליים - מהם בימי גזירות ת"ח ות"ט במאה ה- 17 בפולין.

שאלו ל"מגיד מדובנא": מפני מה נוהגים לומר את תפילת "אבינו מלכנו" בקול ובהשתפכות ואילו את הקטע האחרון - "כי אין בנו מעשים" - אומרים בשקט? המשיל להם המגיד: נכנס חנווני לחנותו של סיטונאי ומבקש בקול רם: "מדדו לי עשרה גלילי חוטים ועשרים אמות קטיפה".

ממהרים המשרתים לעשות כרצונו. כשהסחורה מוכנה, ניגש החנווני לבעל הבית ואומר בלחש: "מעט מעות בידי: אקח את הסחורה בהקפה, וכשיעזור לי ה' - אשלם", ובעל הבית נענה.

והנמשל: באים להקב"ה ותובעים: "חדש עלינו שנה טובה", וכו'. וכשנסתיימו הבקשות, מתוודים בלחש: "כי אין בנו מעשים".

 

תשליך

קטעי תפילה הנאמרים בראש השנה על חוף הים או ליד מקור מים. את התפילה אומרים ביום הראשון של החג, לאחר תפילת המחנה (ואם חל היום הראשון בשבת, היא נדחית למחרת היום). בין השאר, אומרים פסוקים מספר מיכה, המבטאים את השלכת העוונות: "מי אל כמוך, נושא עוון ועובר על פשע לשארית נחלתו, לא החזיק לעד אפו, כי חפץ חסד הוא. ישוב ירחמנו, יכבוש עוונותינו, ותשליך במצולות ים כל חטאתם" (מיכה ז יח-יט), ו"משליכים" למים את העוונות. אחר כך נוהגים לומר תפילה מיוחדת, שחיבורה מיוחס לחיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) שחי במאה ה- 18 בארץ ישראל ובאיטליה. 

 

 

 

שופר

כלי נשיפה ותקיעה, העשוי מקרן איל. ייחודו של ראש השנה כיום הדין בא לידי ביטוי במצות תקיעת השופר, ומכאן כינויו בתורה "יום תרועה".

בתקופת המקרא שימש השופר גם לצרכים נוספים: היו תוקעים בו על מנת לעורר את העם למלחמה, להקהיל את הקהל למקום אחד, להתריע על צרות שונות, להכריז על איסור כלשהו או על נידויו של אחד מחברי הקהילה.

בערב שבת היו תוקעים בשופר שש תקיעות. אלה נועדו להכריז על כניסת השבת, הממשמשת ובאה, ולהזהיר את הסוחרים שיסגרו את עסקיהם. במשך כל חודש אלול נוהגים לתקוע בשופר תקיעה אחת בסיום תפילת השחרית של ימות החול. תקיעה זו באה לעורר את העם לתשובה ולזרז את הקהל לשוב קודם בואם של ימי הדין.

ביום האחרון של חודש אלול, בערב ראש השנה, אין נוהגים כך כדי ליצור חיץ בין תקיעות אלה, שהן "תקיעות רשות", לבין תקיעות החג, שהן "תקיעות חובה". בכך גם מנסים "לבלבל את השטן" ולמנוע את קטרוגו.

לתקיעת השופר ביום ראש השנה ניתנו מספר טעמים: האחד גורס, כי התקיעה מסמלת את המלכת הקדוש ברוך הוא למלך על כל הארץ, כדרך שנהגו מלכים לציין בעת ההיא את יום עלייתם על כס המלוכה.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן