צום

צום

תענית, הימנעות מאכילה ושתייה מחמת אבל או מטעמים דתיים אחרים. במקרא נסב עקרון הצום סביב הרצון להביע צער ולהתייסר, מלווה בתפילה ותחינה לרחמי האל ובסימנים מיוחדים, כגון לבוש שק והליכה קודרת (תהלים לה יג-יד). בדרך כלל, נועד הצום לתפילה על חולה או לבקשת רחמים על חטאי הציבור. כך צם דוד על בנו החולה (שמואל ב יב טז-כג); ובעקבות המפלה שנחלו מידי בנימין (שופטים כ כו) קראו בני ישראל לצום, בכו והקריבו קרבנות. גם בעת שגזר המן את גזירותיו קיימו היהודים "צום ובכי ומספד, שק ואפר יוצע לרבים" (אסתר ד ג).

לאחר חורבן בית המקדש הראשון קבעו חכמי ישאל ארבעה ימי צום לזכר תאריכים חשובים בקורות האומה: צום העשירי (עשרה בטבת) - בו החל מלך בבל לתקוף את ירושלים; צום הרביעי (שבעה עשר בתמוז) - בו הובקעה חומת ירושלים; צום החמישי (תשעה באב) - בו נחרבה העיר ונשרף בית המקדש; וצום השביעי (צום גדליה). רק בצום תשעה באב החמירו כמו צום יום הכיפורים, ואילו בשאר הצומות נוהג איסור אכילת ושתייה בלבד, ואף זאת רק ביום ולא מהערב הקודם. הנביא זכריה ניבא, כי עשויים ימים אלה ליהפך לימי ששון ושמחה. בתקופה מאוחרת יותר, נקבעו תענית אסתר (בערב פורים) ותענית בכורים (בערב פסח). עם זאת, רשאים היו גדולי תורה בדור לגזור תענית על הציבור לרגל עצירת גשמים, מגפות וכדומה. וכך פוסק הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה.. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שלא תבוא על הציבור עד שירחמו מן השמים". בתענית ציבור מוסיפים בתפילת "שמונה עשרה" פסקה מיוחדת: "עננו" בשחרית ובמנחה אומרים "אבינו מלכנו", וקוראים פרשת "ויחל", שעניינה י"ג מידות, במנחה מפטירים "דרשו ה' בהימצאו", בשחרית אומרים "סליחות".

צומות נוספים: במשך הדורות נוספו צומות קבועים נוספים בעקבות אירועים חשובים:

צום בה"ב.במאה ה- 13 הנהיגו אנשי מעשה עוד שישה ימי תענית בשנה: בימים ב, ה, ב שבראשית חודש מרחשון ובראשית חודש אייר. מטרתם - לכפר על חטאים שחטאו, אולי, ישראל בפסח ובסוכות מחמת שמחה יתירה.

צום שובבים ת"ת. לאחר גירוש ספרד, עת גברו דכדוכי נפש אצל המגורשים, תיקנו שמונה ימי צום בכל יום ה' בשבוע, שקוראים בו אחת משמונה הסדרות הראשונות בספר שמות: שמות, וארא, בוא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה.

יום כיפור קטן. המקובל ר' משה קורדובירו (המאה ה- 16) הנהיג בצפת תענית זו. היא מתבצעת בכל ערב ראש חודש, ומטרתה - לכפר על חטאי החודש כולו.

בימינו נקבע צום עשרה בטבת גם ליום ה"קדיש" לזכר ששת מיליוני היהודים שהושמדו בשואה.

מלבד תעניות ציבור מקובלות גם תעניות יחי: תענית בכורים בערב חג הפסח; תענית חתן וכלה ביום חתונתם; תענית אונן שמתו מוטל לפניו; תענית יום הזיכרון ("יארצייט") לפטירת הורים.

חלק מחכמי ישראל ראו בסגפנות ובריבוי הצומות הפרזה וסכנה לגוף ולנשמה גם יחד. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב היה נוהג למר, כי היצר הרע מסית את האדם לצום, כדי למונעו מעבודת ה'.

ימי תענית וצום -ימים אלה ראויים להכנה מיוחדת של שיעורים והרצאות כדי להפיק מהן לקחים וחשבון נפש.

צום גדליה

 צום ג' בתשרי - הוא "צום השביעי". נקבע לזכר גדליה בן אחיקם, שהופקד על ידי נבוכדנאצר מלך בל על שארית הפליטה ביהודה לאחר חורבן בית המקדש הראשון, ונרצח בידי ישמעאל בן נתניה (מלכים ב כה כב-כו): "ללמדך ששקולה מיתתם של צדיקים כשריפת בית אלקינו" (ראש השנה יח ב).

בנעוריו האריך ר' יחיאל מאלכסנדר בתפילתו, וכל היום היה שרוי בצום. אמרו לו: "ומה על הציווי "ונשמרתם לנפשותיכם"? השיב רבי יחיאל: "אם הקב"ה עוזר והתפילה היא כראוי - מי צריך לאכול? ואם התפילה אינה ראויה - מי יכול לאכול?"

 עשרה בטבת

היום, שבו החל מצור נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים: "בחודש העשירי, בעשור לחודש, בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים, ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב. ותבוא העיר במצור" (מלכים ב כה א-ב). למעלה ממחצית השנה החזיקה העיר מעמד במצור, ורק בי"ז בתמוז הובקעה, ובתשעה באב הוצת בית המקדש.

לזכר יום זה מקיימים תענית ציבור - אחד מארבעת הצומות לציון חורבן הבית. מתענים מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. אך חל עשרה בטבת בערב שבת, מתענים ביום ו' ולא דוחים, שנאמר "בעצם היום הזה". בספר זכריה (ח יט) מוזכר יום זה כ"צום העשירי".

שבעה עשר בתמוז

יום צום לזכר הבקעת חומת ירושלים בימי בית שני (בימי בית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז).

חז"ל הסמיכו ליום זה אירועים נוספים של פורענות, וביניהם שבירת הלוחות בידי משה רבינו נוכח חטא עגל הזהב; ביטול קרבן התמיד בתקופת המצור על ירושלים; שריפת התורה בידי אפוסטמוס (ככל הנראה קומנוס, הנציב הרומאי), שהיה אות וסמל לגזירות השמד; והעמדת צלם בהיכל בימיו של מנשה מלך יהודה.

צום י"ז בתמוז מתחיל עם עלות השחר ומסתיים עם צאת הכוכבים. במשך היום אסור לאכול ולשתות, ומוסיפים בתפילה "סליחות" מיוחדות. כן קוראים בתורה קטע מפרשת "כי תשא", הפותח במלים: "ויחל משה את פני ה' אלקיו" והמתאר את בקשת הסליחה של משה על עם ישראל בעקבות חטא העגל. בתפילת מנחה מוסיפים "הפטרה" מספר ישעיהו, הפותחת בפסוק "דרשו ה' בהימצאו" ומבטאת את הקריאה לציבור לחזור בתשובה.

בשעת חזרת הש"ץ בשחרית מוסיפים את ברכת התענית, הפותחת במלים "עננו ה' ביום צום תעניתנו". בתפילת מנחה נאמר קטע זה אף על ידי כל אחד מן הציבור בשעת תפילת ה"עמידה", בברכת "שומע תפילה".

החל מי"ז בתמוז מתחילים למנות את ימי "בין המצרים".

תשעה באב

יום צום ואבל לזכר חורבן בית המקדש, שחל בו. יום זה מסמל את ראשית הגולה ופורענויות רבות שאירעו בו ועל כן נחשב ליום אבל לאומי.

חמש פורענויות אירעו ביום זה, כמבואר במסכת תענית כ"ט:

א. נחרב בית המקדש הראשון על ידי הבבלים. היה זה שיאו של המצור, שהחל על ידי נבוכדנאצר בעשרה בטבת. העיר הובקעה בי"ז בתמוז, והקרבות בעיר עצמה נמשכו עד לט' באב.

ב. נחרב בית המקדש השני על ידי טיטוס מלך רומא.

ג. ביום זה גזר ה' כי בני ישראל ימותו במדבר בעקבות פרשת המרגלים. עם שובם מלתור את הארץ התכנס העם, ומקטנות אמונתו התריס כלפי שמים. בעקבות כך החליט ה' כי ימותו במדבר: "אתם בכיתם בכייה של חינם - ואני קובע בכייה של דורות".

ד. נפלה ביתר -העיר שהיתה המרכז היישובי הגדול ביותר בימי מרד בר כוכבא.

ה. נחרשה ירושלים שתי וערב לאחר דיכוי מרד בר כוכבא. בכך ניסו שליטי רומי לא להותיר מאחז כלשהו לריבונות היהודית בארץ.

התענית דומה לזו של יום כיפורים: חלה מערב עד ערב, ואין אוכלים ושותים, אסורה רחיצה וסיכה, אין נועלים נעלי עור, יושבים על הארץ וקוראים את מגילת "איכה" לאחר תפילת מעריב (יש הנוהגים לברך "על מקרא מגילה", אם המגילה כשרה), ואומרים קינות הפורשים את מסכת יסוריו של העם בגולה מאז החורבן.

בתשעה באב אין מברכים לשלום ומסירים את הפרוכת מעל ארון הקודש. בתפילת שחרית אין מתעטפים בטלית (להוציא יהודי תימן) ואין מניחים תפילין, קוראים בתורה את הקטע שבו מוזהר העם מן הפורענות (דברים ד כה-מ) ומפטירים בנביא "אסוף אסיפם" (ירמיהו ח יג-ט כג), לאחר מכן אומרים קינות לתשעה באב. יש הנוהגים לקרוא את "איכה" שנית בלא ברכה.

עד חצות היום אין עושים מלאכה ואין יושבים על כיסא רגיל. במנחה מתעטפים בטלית ומניחים תפילין, ומשלימים את פרקי התפילה שלא נאמרו בשחרית. בברכת "בונה ירושלים" מוסיפים את תפילת "נחם". קוראים בתורה ומפטירים כבתענית ציבור רגילה. עם צאת היום מקדשים את הלבנה ואין אוכלים בשר בארוחה שלאחר הצום, שכן תחילתו של האיסור לאכול בשר ולשתות יין עד אחר הצהרים של יום המחרת, ט' באב, שכן רק אז כבתה האש בבית המקדש החרב.

תענית אסתר

יום צום שחל בי"ג באדר, ערב חג הפורים. נקבע לזכר הצומות שצמו אסתר ומרדכי וכל העם כדי להעביר את רוע הגזירה של המן (אסתר ד, טז ו-ט, לא). תענית זו של י"ג באדר קיבלו ישראל על עצמם להתענות בכל דור ודור, "וכאשר קמו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם" (אסתר ט).

תענית זו נקראת על שם אסתר לפי שהיא פתחה בתענית תחילה. דיני צום תענית אסתר וסדר התפילות דומים לדיני תעניות ציבור. הצום מתחיל עם עלות השחר. בתפילת שחרית אומרים "סליחות". בקריאת התורה של שחרית קוראים את תפילת משה רבנו שנאמרה לאחר חטא העגל. בתפילת העמידה אומר החזן ברכת "עננו" ולאחר התפילה מתפללים "אבינו מלכנו". בתפילת "מנחה" אומר כל הקהל ברכת "עננו" ואז נותנים תרומת מטבע, זכר למחצית השקל ששקלו ישראל כשבית המקדש היה קיים.

אם חל י"ג באדר בשבת, מקדימים וצמים בי"א באדר, שהוא יום חמישי שלפני פורים.

מגילת אסתר אינה נזכרת בספרות התלמודית ולראשונה היא מופיעה במאה השמינית. במגילת תענית נכלל י"ג באדר בין הימים שאין מתענים בו, שכן הוא "יום ניקנור" לזכר נצחון יהודה המכבי על המצביא ביהודים, והובס.

תענית בכורים

תענית שבה חייבים הבנים הבכורים בערב פסח, כזכר לנס שניצלו ישראל ממכת בכורות במצרים.

בדין היה לעשות את התענית ביום חמישה עשר לניסן, שבו אירע נס מכת בכורות, אלא שביום זה כבר נכנס החג ואין מתענים בחג.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן