חתונה

חתונה

חגיגת נישואין. חז"ל אמרו: "ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני לפלוני".

כדאי שבית הכנסת יטול חלק באירוע חשוב זה של בן / בת הקהילה. או ע"י העמדת אולם בית הכנסת או אולם השמחות שלידו לצורך קיום החופה וקידושין, אם בהכנת קידוש ב"שבת חתן" קודם החופה ואם בהענקת תשורה לבני הזוג ולבני משפחתם.

על אף הדעה שזיווגו של אדם מהקב"ה, יש להקפיד בבחירת בן הזוג כדי להבטיח, שתהיה התאמה בין איש לאשתו, וכדברי רב פפא: "היה מתון ושא אשה" (יבמות סג א); ומסביר רש"י: "המתן עד שתבדוק מעשיה, שלא תהא רעה וקנטרנית". אף הבעל צריך להיות מוכן ומתאים לנישואין, ולו אמרו רבותינו: "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה אדם בית וייטע כרם ואחר כך יישא אשה".

היסוד למוסד הנישואין ניתן בתורה: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב כה). חלק מהמנהגים וההלכות, הקשורים לנישואין, ניתן ללמוד מפרשת אליעזר עבד אברהם שהביא את רבקה כאשה ליצחק (בראשית כד). אך רק במעמד הר סיני התגבשו דיני קידושין באופן הלכתי: אשה מתקשרת לאיש על ידי קידושין באחת משלוש דרכים אלה: ביאה, שטר, כסף (או שוה כסף) - ובמעמד של שני עדים כשרים, שכן רק "על פי שניים עדים יקום דבר". בימינו נוהגים לקדש אשה בקידושי כסף בלבד. גובה התשלום לקניין אשה נפסק לפי בית הלל: שוה פרוטה, שבימי המשנה היה ערכו כשוי גרגר כסף טהור. כדי לא להפלות בין עשיר לעני קבעו חכמים לקדש אשה בטבעת זהב חלקה, ללא חריטה ואבנים משובצות.

במעמד הקידושין מופיע הביטוי "כדת משה וישראל", וכפילות השמות מלמדת על אופי הקידושין: מדת משה - מן התורה - למדנו על קידוש כסף. וממנהג ישראל - את המנהג שנהגו לקדש בטבעת. היא היוצאת את הנישואין, ולכן היא נקנית אך ורק בכספו של הבעל (לטבעת הנענדת על אצבע החתן אין כל בסיס הלכתי: זהו רק סימן מוסכם, המעיד כי הוא אדם נשוי).

המשפט הקובע בקידושין נאמר על ידי החתן: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". "מקודשת" - מלשון הקדש: כשם שאין להשתמש בהקדש, כן אסורה עתה האשה על יתר האנשים.

בתקופת התלמוד היתה הפרדה בין האירוסין (שנקראו אז "קידושין) ובין הנישואין, אך בימינו אין ההפרדה קיימת עוד. בטקס האירוסין נהגו לכתוב "תנאים" - כתב הסכם מחייב בין המחותנים בעניני החתונה וצורכי הזוג, כנאמר בצפניה: "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב", כלומר - ההסכם תקף, ומי שמפר אותו הרי הוא בכלל מדברי כזב.

בשבת שלפני החופה מתכבד התן בעלייה לתורה, ובדרך כלל גם ב"מפטיר", ואחריו הוא קורא את ה"הפטרה". נוהגים לערך "קידוש", ובו משמיע החתן דברי תורה. את הכלה, שנותרה בבית, פוקדות חברותיה לשמחה ושבת זו נקראת לכבודה "שבת כלה".

בשבוע שלפני החתונה מלמדים את הכלה את מצות חנ"ה (חלה, נידה, הדלקת הנר), ובשובה מהמקוה נוהגים לערוך לכבודה "סעודת מקוה".

יום החופה הוא יום צום לבני הזוג, בחינת "יום הדין"; כי ביום זה הם פותחים דף חדש בחייהם, והוא נועד אפוא לחשבון נפש. עליהם להתפלל מנחה כמו בערב יום הכיפורים, ולתפילת ה"עמידה" הם מצמידים את הוידוי של "על חטא". יש אף שאומרים את הפרק "עננו", הנאמר כרגיל בתענית ציבור. יש הנוהגים ללכת ביום זה לבית הקברות להזמין לחופה קרובים שנפטרו.

הצעד הראשון בטקס הנישואין הוא חתימת הכתובה - שטר, שבו מתחייב הבעל לשמור על זכויות האשה ולספק את צרכיה, ככתוב בתורה: שארה (מזונותיה), כסותה (לבוש), ועונתה (יחסי אישות). בכתובה אין מפורטים פרטי הסכום, שמתחייב הבעל לשלם אם יגרש את אשתו או אם תתאלמן, אלא קובעים אותו בסכום אחד "סך הכול כתובתא דא, נדוניא דין ותוספתא אילין". את התחייבות החתן "קונים" העדים מהחתן בקניין סודר (קניין חליפין וניתן להשתמש גם במפית) שלא יחזור בו מהתחייבותו. בכך "מוכר" החתן את התחייבותו לתוכן ה"כתובה", וליתר תוקף הוא מוסיף את חתימתו בצד חתימות העדים. מטרת הכתובה למנוע גירושין פזיזים ברגע של משבר בחיי הנישואין; ואם בכל זאת מגיע הזוג לגירושין, מעניקה ה"כתובה" לאשה בסיס כלכלי לקיומה. חובת הבעל לאשתו אינה פוסקת אף לאחר מיתתו, שכן כתוב ב"כתובה": "את תהיי יושבת בביתי וניזונה מנכסי כל זמן אלמנותך".

בטקס החתונה יושבת הכלה ושתי האמהות מצדיה. החתן, מלווה בשני האבות, צועד לקראתה ומכסה את פניה בהינומה. בכיסוי זה יש מן הסמליות: החתן פורש את חסותו על בת זוגו במעמד ההורים.

על פי רוב נערכת החופה בלילה ותחת כיפת השמים לסימן פרו ורבו "ככוכבי השמים לרוב".

בעדות אשכנז מסובבת הכלה את החתן שלוש או שבע פעמים בלויית השושבינות, לקיים את "נקבה תסובב גבר" (ירמיה לא כא). אחר כך ניצבת הכלה לימין החתן מתחת לחופה, משני צדיה האמהות, ומשני צדי החתן עומדים האבות. לאחר שבירך על כוס היין, מברך הרב ברכת אירוסין: "ברוך אתה ה', מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". החתן והכלה לוגמים מן היין בלא ברכה (כי הרב הוציאם ידי חובה זו), והחתן עונד את הטבעת על אצבע יד ימינה ואומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". לאחר ענידתה קורא הרב את ה"כתובה", והחתן מוסר אותה לכלתו. אז אומר הרב את שבע ברכות הנישואין, שוב לוגמים בני הזוג מכוס היין בלא ברכה, והחתן שובר את הכוס ברגל ימינו כזכר לחורבן (ויש אומרים - כדי להרחיק רעה העלולה לבוא). שבירת הכוס גם מסמלת את יציאת הכלה מבית אביה.

לאחר החופה נוהג דין ה"ייחוד" ובו אוכלים החתן והכלה לאחר צומם. שמחתם היא שמחה של מ צוה, וסעודת החתונה היא אפוא סעודת מצוה. היא נמשכת בשבעת הימים שלאחר החתונה, ובמהלכה מושמעים דברי תורה מפי המוזמנים. לברכת המזון מצרפים את "שבע הברכות", שנאמרו כבר מתחת לחופה. כן יש להוסיף לכל סעודה לפחות מוזמן אחד, שלא השתתף בשמחה עד כה, והוא מכונה אפוא "פנים חדשות".

המסורת היהודית אינה מכירה במושג "ירח דבש", במקומו מעדיפה היא שבני הזוג יישארו לאחר החופה בחוג המשפחה הקרובה.

טעם שזורקים נרות דולקים והולכים אל החופה בלפידים - רמז למתן תורה. נקוט כלל זה בידך: כל המנהגים של חתן וכלה אנו למדים ממתן תורה: שה' היה מראה עצמו כחתן נגד הכלה, הם ישראל ("ספר מטעמים").

החופה, משום שנאמר בגמרא: "כל הנותן כופתה ונותנה לפני האר"י: ועל כן החתן הזה דורש ומראה לכל שהוא בר אוריין ואינו עם הארץ ("ספר מטעמים").

השונא את אשתו, הרי זה משופכי הדמים (דבי אליהו רבה, יא).

 

כפלח הרימון אדומה רקתך

כגובה הארמון גבוהה קומתך,

ומור עם קנמון יפיחון מביתך,

צביה - עיניה ללבי אסרו:

לבנה כסהר, מזהירה כחמה,

מדלגת מהר אלי גבעה רמה,

אני ארבה מוה תנו לי העלמה,

לבבי עם רוחי בידיה נחברו.

(שיר החתן בחתונת יהודי תימן)

 

אשירה לאהוב והשיר לו אסדיר,

יברך חתן זה ואור פניו יזהיר,

ויהיה חתן זה כבלשן בן יאיר,

ותהיה כלתו כאסתר בת דודו;

הללויה כי טוב כי לעולם חסדו        

אהוב מהר המור נתן לי מורשה,

מורשה נחלתי וקבלתי בקדושה

בקדושה שמעתי כי יקח איש אשה,

אשה טובת מראה מאורשה מקודשה;

הללויה כי טוב כי לעולם חסדו.

(שיר הכלה בחתונת יהודי תימן)

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן