יוצאים לדרך חדשה: למה הם עושים מנין נפרד?

ההפטרה מסתיימת, והציבור נערך לתפילת מוסף.

חובבי ההיסטוריה ישמחו לגלות כי לפניהם מתרחשת אחת התופעות היהודיות החשובות שאיפיינו את המאה ה-19, ואין להקל בכך ראש:

מדיניות הפרדת הקהילות.

נכון אמנם שאז ביקשו גדולי הדור להיפרד מעל הרפורמים והמשכילים שניסו לחבל בכרם ה', ועל כן גזרו שיש להקים קהילה נפרדת, אך הרעיון עצמו, נותר מבורך ובר יישום גם במאה ה-21 בשטיבל המקומי של מודיעין עילית.

בחורי הישיבה המאכלסים חלק ניכר מן המניין, מגיעים למסקנה כי הגיעה העת לצאת לדרך חדשה, והם נשמטים בשקט-בשקט ומקימים לעצמם מניין מוסף בחדר נוסף.

מדוע?

התשובה האינסטינקטיבית היא שהם מבקשים לסיים מוקדם יותר, ולא להתעכב במניין 'הגדול' ו'המרכזי' בו מופיע החזן הלפגוט עם מקהלתו.

בפועל, הם מסיימים 6 דקות לפני המניין הקבוע, כשהם מנגנים את הקדושה ואת חזרת הש"ץ במנגינה ששופכת אור פעם אחת ולתמיד על דברי המשנה באבות: וכשאתה מתפלל אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים לפני המקום ברוך הוא.

האם בחורי הישיבה אשמים לגמרי?לא בטוח. לא פעם מתגנב לו אל תפילת המוסף שליח ציבור שעלול לסבול משני אלמנטים:

א. הוא משוכנע שהוא חזן.

ב. הוא באמת חזן.

אלפי שנים חי לו העם היהודי עם אחת התמיהות הקשות ביותר: איך בכל אותה גלות ארוכה, וגם כאשר זכינו לעלות לארצינו ולהקים בה שלטון יהודי, לא ניגש גבר כלשהו לאותו חזן ולחש באזנו כי זה לא הזמן?

בחייך בן-אדם, 12 בצהריים, מה נסגר? במקרה הקשה יותר, החזן הוא גם ירא שמים וכשהוא מגיע לקטע 'ומפני חטאינו גלינו מארצינו', גופו רועד והוא צועק את המילים בהתרגשות אמיתית. אתה משוכנע שזה הזמן לנענועי הגוף?

לקראת ברכת כהנים, מגיע אברך צעיר נוסף, מלווה בשני בחורי ישיבה והם מביטים בתימהון על המניין: "סוף מוסף? זה מוסף, לא שחרית?"

הפליאה שלהם בכל פעם מדהימה מחדש. הם משום מה נתקפים בהלם שהציבור לא המתין להם, אחרי הכל השעה בסך הכל 12:13.

"תלכו לחב"ד", אומרים כולם. הפיתרון האולטימטיבי. השעה עשויה להיות, 3 אחרי הצהריים, 4, או 5, אבל האופציה הזו תמיד תעלה: תלכו לחב"ד, רק שם יש מנין עדיין.

באמת? בשעה 4, לא מסתבר.

אגב, בחורי הישיבה לעתים מממשים את האפשרות הזו, הולכים לחב"ד, מצטרפים לקראת התורה, ואז מארגנים את מנין המוסף בחוץ, ומוציאים את הגבאי החב"די מדעתו.

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן