בלוגבאי: למה הוא מסתובב שוב לפני "גאל ישראל"

בשבת האחרונה התפללתי בבית הכנסת המכונה 'שטיבל'. כולכם בוודאי מבינים למה אני מתכוון. בשכונה של כל אחד מכם קיים מוסד כזה.

השעה 11 בבוקר, רבים מאחינו בית ישראל כבר ישובים סביב שולחנות השבת, שרים את 'ברוך אל עליון' בנעימה מתוקה, והילדים הזכים מספרים לאבא את שלמדו בחיידר ובגן הילדים. החמין מוגש אל השולחן, אב המשפחה פותח כפתור בכיס מכנסיו, ומחייך בקורת רוח לעבר צלחת ה'כבד קצוץ' שלפניו.

לא רחוק משם, בדרך כלל במבנה שעדיין לא גמור, העשוי מחלקים שונים של אבן, פח ואזבסט מתקבצים מספר יהודים שעיניהם טרוטות, טליתותיהם עדיין מציגות את הכפל החד שהחזיק אותם במשך כל השבוע, והם מתיישבים באנחת רווחה על ספסלי העץ.

לספסלי בית הכנסת עניין זהה עם החומרים ממנו עשויים המבנה: רב גוניות בלתי נעימה לעין. שכן העץ ממנו עשויים הספסלים הוא המכנה המשותף היחיד הקושר בין הכיסאות השונים. בבית הכנסת של 'השטיבל' ישנם כיסאות, מושבים וספסלים במגוון נדיר כמוהו ניתן למצא רק אצל סוחר הגרוטאות: ספסל עם שלשה כיסאות ששנים מהם מרופדים, והשלישי כלל לא קיים, כיסא מלכותי שרק ישיבה עליו מגלה כי מישהו שדד ממנו את ריפודו, וכיסא כתר בצבע ירוק בהיר בבחינת 'עם הארץ לבדו ישכון'.

גם השולחנות של בית הכנסת מגיעים מתקופות שונות, והסידורים השונים הפזורים עליהם מספרים את גלגוליו הקשים של העם היהודי החל מחורבן הבית, בערך בשנת 70 לספירה ועד להקמתה של מדינת ישראל אי שם במאה ה-20. כך ניתן למצא סידורים של 'תפילת כל פה', לצד 'בית תפילה' הקלאסיים, נוסח מרוקאי לצד נוסח חסידי, האדמו"ר איקס ותפוצת ווי. לא פעם כשסידור חדש מעין זה מתגלגל לידי אני חש רוממות רוח. כיצד היה מסתדר העם היהודי ללא התעקשותה של העדה המסויימת הזו להוציא סידור חדש? איך היתה התפילה המכונה 'עבודה שבלב' כידוע, נישאת על כנפי המלאכים ללא נוסחאותיו המדוייקות של האדמו"ר שאת שמו לרוב לא זיהינו, אך סידורו תודה לאל נמצא בידינו?

בייחוד אמורים הדברים לאחר ההקדמה המפורשת בכל הסידורים הללו כי "זה הסידור כולל הלכות, מנהגים באותיות מאירות עיניים, והכל ללא דילוג כאשר תחזה עיני הקורא מישרים".

לאחר ההתאקלמות, והחלטה אסטרטגית להתיישב בשורה בה יושב השכן שהקפיד להגיע עם טליתו החדשה, הכורעת ליפול מחמת עטרת הכסף העבה שבשוליה, מתחילה התפילה כאשר נער צעיר עם פלומת שיער שלא פגשה עדיין מכונת גילוח, מתרוצץ בין המעברים ובתנועות ידיים ביזאריות מצביע על הסידור ומחווה בכח לעבר הקרקע. מה הוא רוצה מאתנו? למה הוא לא מניח לנו? מתברר שהוא מנסה לברר האם אנו חפצים להצטרף למנין שהוא מארגן כעת, או שאנו שוהים בבית הכנסת סתם כך, אולי כתיירים שנקלעו למקום והתאהבו בספסלי העץ המתקלפים.

לאחר שהובהר לנער שא. אנו יהודים. ב. זכרים. ג. מוכנים להצטרף אליו למיזם, הוא סופר שוב ושוב את המתפללים, ולאחר השמעת עוד קולות מגרונו לכיוונים שונים, מסמן כי אכן יש עשרה אנשים וניתן להתחיל את תפילת 'נשמת כל חי'. אנחנו, שכצדיקים שמחים שמלאכתינו נעשית בידי אחרים, ממתינים במתח לראות מה יתרחש, רק שאז מתברר כי הנער מצוייד אולי בשאיפה לארגן מנין, אך פחות  ביכולת ווקלית שעשויה היתה לעזור לו בתפקיד שליח הציבור.

הצעיר מתחיל את תפילת 'שוכן עד', וקולו רועד וחלש. האנשים סלחנים בסך הכל, אבל האיטיות מוציאה אותם מדעתם. בתחילה הם לא מגיבים כלל, ורק מסיימים את קטע התפילה בקול, כאילו מרמזים הם לחזן כי רשאי הוא גם כן לסיים. משזה לא נוחל הצלחה, הם מכים באצבעם על גופם, על השולחנות שלפניהם ולעתים גם על זולתם מחמת כעסם. הנער, שנראה מכונס בעולם משלו לא מבחין בסערה המתרגשת עליו וממשיך בתפילתו הנסיונית, עד שמגיע הוא לברכות הנאמרות לאחר קריאת שמע, או בקיצור 'גאל ישראל'.

רק אז הנער מסתובב לציבור אותו הוא מענה, ופותח שוב במסע המוכר בין המעברים שבבית הכנסת. מגרונו בוקעים שוב הקולות המנסים לברר האם הציבור 'אתו', ומוכן לגשת אל תפילת שמונה עשרה, או שמא עדיין אוחז הוא בקריאת שמע, ואז ממתינים כולם לאברך הנקדני שהחליט משום מה ב-11:17 דקות לפני הצהריים לקרא את קריאת שמע משל הוא עומד לפני מיתתו. רק כאשר מסמנים לו שני בעלי בתים כי הוא אכן יכול לגשת, חזר ההלד באי רצון לעמוד, כשהוא מסתובב שוב ושוב כדי לבחון האם הם אינם מרמים אותו, אולי הוא יגש לעמוד וישאר 'לבד' בשמונה עשרה? 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

 
 

jNews Module





Joomla Extensions powered by Joobi