בלוגבאי: נר הבדלה ושני בתי הכנסת בגדנסק

הסיפור הזה הגיע לידי מהאיש שכתב אותו, ומאחר שהסיפור נוגע לבית הכנסת, חשבתי שמן הראוי לשתף אותו עם הקוראים הנאמנים של מגזין זה.

הסיפור [שפורסם גם ב'שלום לעם'] מתחיל בעיר גדנסק שבפולין. בעיר זו שכן מוזיאון גדול. באחד הימים קיבל המנהל מכתב מוזר בתיבת הדואר שלו. בדף הבודד שהיה במעטפה נכתב: "לכבוד המנהל הנכבד מר אנטול באנקי שלום. אני ישראלי שמבקש לחקור את בית הכנסת שבניהולך, נשמח לתיאום ביקור". אנטול באנקי התבונן על כתובת השולח וראה כי נכתב עליה שם בעל צליל יהודי: שמשון אילוז. הוא היה מופתע. מה ליהודי ולמוזיאון שבנהולו, ומדוע הוא כתב שהוא רוצה לחקור את 'בית הכנסת'? מכל מקום, אנטול היה אדם אדיב, וכתב מכתב תשובה, כי מר אילוז מוזמן להגיע בחודש הבא בתאריך פלוני.

בתאריך המיועד נשמעו דפיקות על דלת משרדו של מנהל המוזיאון, ומר באנקי לחץ באדיבות את ידו של האורח – החוקר שמשון אילוז. הוא הוביל אותו למשרדו ומיד שאל את אשר עמד על קצה לשונו מאז קבלת המכתב: מדוע כתבת אדוני כי אני מנהל בית כנסת? יש לי שם שאינו יהודי, ואני מנהל מוזיאון לפרטים ארכיאולוגיים הקשורים לעיר גדנסק?

מה לי ולבתי כנסת?

שמשון חייך ואמר: אולי אינך יודע, אולם במקום הזה שכן בעבר, לפני כ-60 שנים בית כנסת בשם 'שבת אחים'. מדובר אמנם היה בצריף קטן, ולא בבנין המפואר שמשמש היום כמוזיאון, אבל בשטח הזה היה מבנה העשוי מפח, בו התפללו יהודים במשך שנים ארוכות.

מנהל המוזיאון היה מופתע. הוא זכר שבמקום היו מספר חנויות זנוחות, שעשויים היו אכן מפחונים ישנים, אולם על בית כנסת יהודי לא שמע. שמשון הסביר לו כי העובדה שהוא לא שמע על בית הכנסת לא מפתיעה, שכן שלש שנים לפני שנהרס הבית לטובת אתר בנייה כבר חדל בית הכנסת לפעול, ולכן כאשר הוקצה המקום לבניית מוזיאון איש כמעט לא שמע על כך. ומדוע חדל בית הכנסת לפעול? שאל מר באנקי בסקרנות. שמשון נאנח וסיפר לו את הסיפור הבא.

בבית הכנסת המרכזי של העיר שימש כגבאי יהודי בשם אלימלך. אלימלך זה נהג בכל מוצאי שבת לערוך את ברכת ההבדלה כשלנר עליו מברכים את ברכת 'מאורי האש' נוהג היה להשתמש בנר מיוחד אותו היה מכין בביתו משעווה שהיה מתיך ויוצר בעצמו. באחד הימים ביקש יהודי אחר בשם ניסן להביא הוא את נר ההבדלה לבית הכנסת. הוא היה כוורן, כלומר אדם שהתפרנס מגידול כוורות של דבורים, ומשכך היה ברשותו דונג דבורים – חומר המופרש מן הדבורה – שממנו מיוצרים נרות רבים בימינו. אלא שאלימלך הגבאי סרב לוותר על הזכות שהיתה בידו, ולא אבה לקבל מניסן את הנר שהכין.

נכון, בתחילה היתה המחלוקת לשם מצווה, שכן כל אחד רצה לזכות בשכר, אולם לאט לאט גלש הוויכוח לפסים אישיים, וטינה עמוקה עלתה בין השנים. קשה להאמין שסכסוך כה גדול נתגלע על נר ההבדלה, אולם הטבע האנושי הופך דבר קטן לגדול, והוויכוח על הנר הפך לוויכוח רחב יותר, למי שייך בית הכנסת, מה הם סמכויותיו של הגבאי, כשברקע נשמעו קריאות כי הגבאי אלימלך 'משתלט' על בית הכנסת, ולא רק על נר ההבדלה. הוויכוח הפך מר מיום ליום, עד שכעבור חדשים ספורים עזבו מספר מתפללים בראשות ניסן את בית הכנסת והקימו בית כנסת חדש. אלימלך נותר בבית הכנסת הקודם, שהזדקן במהירות, והמתפללים שבו נפטרו או עזבו את האזור עד שכעבור שנתיים נסגר המקום לגמרי. גם בית הכנסת השני, של ניסן, לא החזיק מעמד זמן רב מאותם סיבות וגם הוא נסגר כעבור תקופה דומה.

שמשון סיים את סיפורו, ומנהל המוזיאון שאל: ואיך אתה, אם יורשה לי לשאול, קשור לסיפור? אבי הוא ניסן, האיש שפתח את בית הכנסת השני. שמשון סיפר לאנטול כי אביו מתגורר כעת בארץ ישראל, והוא כבר בן 90. 50 שנים חלפו מאז שהוא נטש את פולין ועלה לארץ ישראל, אך רק כעת החליט הבן לנסוע למולדת אביו ולהתחקות אחר האזור בו חי.

אנטול לא הגיב מיד ונראה היה שקוע בהרהורים. רק כעבור דקות ארוכות הוא ננער ואמר לשמשון, אספר לך כעת גם כן משהו. למרות שמי הגויי, אני למעשה במקורי יהודי. אבי, עבר את המלחמה הגדולה, ובעקבות הייסורים והקשיים הרבים שעבר עזב את הדת, עד שגם אני התרחקתי ואפילו שיניתי את שמי לשם פולני. אלא שאבא שלי, למרות שהוא מקיים אורח חיים שאינו יהודי, מידי שבוע, באופן קבוע, הוא מגיע למוזיאון, מדליק לעצמו נר, ומסתכל על ציפורניו. שאלתי אותו מדוע הוא עושה זאת, והוא הסביר לי כי זהו מנהג יהודי עתיק. הדבר הפליא אותי, מאחר שהוא לא שמר על מנהגים אחרים, אולם לא אמרתי מילה. כעת אני מבין שאבי, ששמו אלימלך אגב, הוא אותו גבאי, שסיפור ההבדלה והנר נותר בזכרונו והוא המשיך בו עד היום.

שמשון הנרגש שאל אם אלימלך עדיין חי, וכששמע שהתשובה חיובית, מיהר לטוס בחזרה אל הארץ וארגן לאביו הישיש נסיעה לפולין. כעבור שלשה שבועות מאז נתוודע שמשון לסיפור, נפגשו שני הזקנים לאחר עשרות שנות ניתוק, ונפלו האחד על צאוורי השני. הם לא חדלו מלבכות על אותם ימים רחוקים, ועל המריבה חסרת התועלת שהתלקחה ביניהם. כעבור שלשה ימים, התוועדו הארבעה: שני האבות, והבנים שמשון ואנטול למפגש פרידה, ושני האבות אמרו: הגענו להחלטה, שבעקבות אותה מחלוקת מיותרת, אנו משתמשים בחסכונותינו, לבניית בית כנסת בארץ ישראל שישא את השם 'שבת אחים' על שם בית הכנסת הישן בגדנסק.

***

שלש שנים מאוחר יותר

בית הכנסת המפואר והחדש שבעיר ירושלים שבת אחים, עד היה למפגש מרגש בין שני זקנים בני 93, ולשני אנשים בני חמישים, אשר אחד מהם, בשם אנטול שנקרא כעת נפתלי, נראה היה עושה את צעדיו הראשונים בעולם היהדות כשכיפה גדולה וחדשה מעטרת את ראשו.

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן