אז מה היה המנהג בבית הכנסת לעמוד או לשבת? בלוגבאי

את הסיפור הבא הביא לי ידיד ואני כותב אותו על פי הזיכרון.

לבית כנסת אחד הגיע רב חדש ונמרץ, לאחר שבמשך תקופה ארוכה התנהל המקום ללא יד מכוונת. שמחו בני הקהילה ברב החדש, וגם הוא היה טעון ברצון לפעול, לעזור, ולהועיל.

אלא שכבר בימים הראשונים שם לב הרב לתופעה מאד מטרידה. ב'ישתבח' חלק מהאנשים עומדים וחלק יושבים. אלו שעומדים מסמנים לאלו שיושבים לעמוד, ואלו שיושבים מחווים לעברם בתנועה של ישיבה.

בכל תפילה מחדש חזר המחזה ונשנה. בתחילה היו אלו רק תנועות, אך בהמשך היה פורץ וויכוח שהיה הופך לריב של ממש: תעמדו בישתבח אין לכם בושה, אין לכם כבוד? ומאידך, מה אתם מבינים בהלכה, בישתבח מותר לשבת, ויש כאלו שאומרים שאף ראוי לשבת.

הרב ניסה להציע את דעתו בהלכה, אך האנשים רגזו והזכירו לו כי עם כל הכבוד, הוא אמנם רב, אך יש התנהגויות השייכות למנהג, ומנהג הקהילה הוא לשבת, או לעמוד, תלוי כמובן את מי שואלים.

הרב נבוך. הוא חדש במקום וכבר נכשל באתגר הראשון. לא ניתן להמשיך לריב כך בכל תפילה. מלבד האיסור של דיבור באמצע התפילה, ישנו כאן גם אלמנט של זלזול בכבוד בית כנסת.

החליט הרב על זימונם של שני נציגים משני המחנות וביחד החליטו ל התחקות אחר שרשו של המנהג בבית הכנסת.

פנו השנים לזקן מופלג שהתפלל במקום, שמנין שנותיו עלה על 95 שנים, ויש האומרים שאף חצה את גיל המאה. נעמדו לפניו הרב והנציגים ושאלו אותו: ישיש נכבד, האם תוכל לומר לנו מה היה המנהג לפני עשרות שנים כאשר בית הכנסת קם עוד במאה הקודמת? הישיש לא ענה ברגע הראשון, ונציג העומדים ניצל את ההזדמנות ואמר: האם המנהג היה לעמוד בישתבח, נכון שכך היה המנהג?

הזקן נענע בראשו לאות לאו ואמר, לא, זה לא היה המנהג.

שמחו נציגי המתפללים היושבים ואמרו. הנה בבקשה. האמת יצאה לאור. סוף סוף כולם יודעים שמנהג בית הכנסת לשבת בישתבח.

אלא שהישיש הפתיע ואמר: לא זה לא היה המנהג לשבת. מצטער.

קם הרב ואמר בכעס, אדוני זה בלתי אפשרי, אתה מוכרח להיזכר, אחרת שתי הקבוצות הללו בכל פעם שמגיעים לישתבח נעמדים וצועקים האחד על רעהו בקולי קולות, לשבת, לקום וכו'.

אורו פניו של הישיש והוא אמר: זה היה המנהג. בדיוק זה היה המנהג.

­­­­­­­______________

הסיפור הזה, שככל הנראה לא התרחש במציאות, התרחש בוויריאציות אחרות בכל או בהרבה בתי כנסת.

הוויכוחים בין המתפללים עשויים להימשך במשך שנים בבית הכנסת, ומחנות נוצרים. חזן חדש מתמנה, וגבאי מסויים לא אוהב את המינוי. הוא מייצר קואליציה עם החזן הקודם, והשנים מתמרמרים על הרב.

בבית כנסת אחר, מנסה חבר להיבחר לוועד בית הכנסת. אלא ששלשה מהוועד הקודם 'שמים לו רגליים', והוא לא מצליח לזכות בקולות הדרושים.

לשם מה נחוצים המריבות ארוכות השנים הללו? תגרות ואינטריגות קיימים כבר במקומות העבודה, ביחסי מסחר, לפעמים בבית, מדוע צריך להביא אותם גם למקום הקדוש? מה תועלת תצמח מכך?

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן