דינים ומנהגים לחודש טבת

מנהגי קהילות, ועולם כמנהגו נוהג, לחודש טבת

חודש טבת אינו משופע בחגים וממילא שאינו מיוחד במנהגיו הרבים. מסיבה זו בחרנו הפעם לאחד את שני המדורים: "מנהגי קהילות" ו"עולם כמנהגו נוהג" לרשימה אחת.

 

בערב שבת של חנוכה, שחלה פעמים רבות בחודש טבת, נוהגים להתפלל מנחה מוקדם, כדי להקדים את תפילת מנחה להדלקת הנירות.

בשבת חנוכה מוציאים שני ספרי תורה, ובראשון קוראים שבעה עולים בפרשת השבוע, ובשני קוראים בפרשת נשא את היום המתאים לאותו היום בחנוכה. ההפטרה היא 'רני ושמחי' מאחר שיש בה מענין המנורה ונרותיה.

כשחל ראש חודש טבת ביום חול מוציאים שני ספרים. בראשון קוראים שלשה עולים את קריאת ראש חודש, ובספר תורה השני קוראים בפרשת נשא את הנשיא המתאים לאותו יום.

אם טעו והתחילו לקרוא את קריאת החנוכה, וגם אם לא התחילו לקרא, והעולה רק סיים לברך, אין מפסיקים, אלא העולה גומר את קריאתו ואחר כך קוראים לשלשת הנשארים בפרשת ראש חודש.

'זאת חנוכה'- היום השמיני של חנוכה הוא זמן חיתום הגמר לטובה ועת רצון להיפקד בדבר ישועה ורחמים. ואכן מנהג חסידים לאחל זה לזה בחנוכה הופרט ב'זאת חנוכה' – גמר חתימה טובה, או גמר טוב.

יש שנהגו לשרוףאת מותר השמן שנותר מן נרות החנוכה, ויש שנהגו לקוברו

בעשרה בטבת הוא יום צום ותענית ציבור, והכל חייבים להתענות מפני הרעה שארעה בו, שסמך נבוכנדנצר עצמו על החומה ופתח במצור על ירושלים ומכך נמשך חורבן בית המקדש.

נשים מעוברות או מניקות לא מתענות תענית זו, וכך גם חולה שאין בו סכנה.

הספרדים נהגו להכריז בשבת שלפני הצום אחר קריאת ההפטרה על הצום בלשון הזו: 'אחינו בית ישראל שמעו צום העשירי יהיה יום פלוני, יהפוך אותו הקב"ה לששון ולשמחה כדכתיב כה אמר ד' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לשוון ולשמחה וללמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

האשכנזים לא נהגו להכריז הכרזה זו.

אין לשמוע כלי זמר ביום התענית. גם כאשר חלה התענית [כמו בשנה זו] ביום שישי אין לשמוע כלי זמר וגם לא לאחר חצות.

גם הנוהגים שלא להסתפר ביום התענית, מותרים לגלח לכבוד שבת [כמו בשנה זו].

בשנה זו שבה חל הצום ביום שישי, מותר לטעום מעט ממאכלי השבת כדי לברר אם צריכים מלח וכדומה אך יזהרו שלא לבלוע.

מותר לרחוץ בחמין לכבוד השבת

בתפילת שחרית יש לאמר 'עננו' כמו בכל תענית ציבור, 'אבינו מלכינו', וסליחות המופיעים בסוף הסידור המתאימות לתענית עשרה בטבת.

אם טעה השליח ציבור ושכח לומר עננו לפני ברכת רפאינו, אם נזכר באמצע ברכת רפאינו חוזר ואומר עננו כברכה בפני עצמה וממשיך אחר כך ברכת רפאינו, אולם אם כבר חתם את ברכת רפאינו, אינו חוזר ואומרה כברכה בפני עצמה אלא כוללה באמצע ברכת שומע תפילה כיחיד.

בשחרית ובמנחהמוציאים ספר תורה וקוראים שלשה עולים בפרשת "ויחל משה". וישהנוהגים הלפטיר במנחה את הפטרת 'דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב' [ישעיהו נו]. מנהג בני ספרד שלא להפטיר בכל תענית ציבור מלבד תשעה באב בשחרית.

בתענית ציבור נושאים הכהנים את כפיהם גם במנחה, ויזהרו לשאת כפיים קודם שקיעת החמה. אם כבר שקעה החמה רשאים הכהנים לישא את כפיהם תוך זמן של בין השמשות שהוא שלש עשרה דקות וחצי אחרי שקיעת החמה, אולם לאחר מכן כבר אין לכהנים לישא את כפיהם.

דינים נוספים המיוחדים לשנה זו בה חל עשרה בטבת בערב שבת

יש הנוהגים להניח תפילין במנחה בתענית ציבור, ומכל מקום כאשר חלה התענית בערב שבת יניחו רק בשחרית.

אין אומרים במנחה אבינו מלכינו ולא תחנון מפני כבוד השבת

רשאים להקדים את תפילת ערבית כדי שהציבור יוכל להגיע לביתו מיד עם צאת הכוכבים ויקדשו מיד. ונכון לקרא עוד פעם קריאת שמע לפני הסעודה אחר צאת הכוכבים.

הרעב והצמא יכול לקצר בזמירות שלפני הקידוש וישלים אותם בתוך הסעודה.

מנהגי קהילות

א. במרוקו נהגו להתפלל מנחה ביום התענית בעוד היום גדול והכהנים לא היו נושאים את כפיהם וגם לא אומרים 'ברכינו בברכה המשולשת' וכו' [נתיבות המערב עמ' 118].

ב. כאשר חל עשרה בטבת בערב שבת, לא היו מניחים במרוקו תפילין במנחה כמו שאר התעניות אלא רק בשחרית [שם].

ג. עוד נהגו במרוקו שלא טועמים כלום ביום התענית לפני עלות השחר [שם].

ד. בלוב היו אומרים את תפילת 'עננו' גם בליל התענית הגם שאז היו עדיין אוכלים ושותים והתענית החלה רק בבוקר [נחלת אבות עמ' קי].

ה. בלוב נהגו שהכהנים עולים לדוכן במנחה, אולם אם מתפללים בעוד היום גדול לא היו עולים [שם עמ' קיא].

ו. נהגו בכמה מקומות בלוב לפתוח את תפילת מנחה של התענית בפיוט 'שמע קולי אשר ישמע בקולות' [שם עמ' קיב].

ז. עוד נהגו בלוב להפטיר הפטרת 'שובה' מלבד בתענית אסתר [שם].

ח. בוורמיזא ובקהילות נוספות היו אומרים בעשרה בטבת את הסליחות 'אדברה וירווח לי, אבן הראשה, אפפו עלי רעות, פזמון אבותי כי בטחו, חטאנו אבותי כרב ריבם ומוסיפים פסוקים בין סליחה לסליחה [מנהגות וורמייזא עמ' רח].

ט. בפרנקפורט היה יום כה בטבת תענית ציבור מאחר שבשנת תע"א נשרפו כל הבתים ברחוב היהודי עם שני בתי כנסיות בהם היו מלבד ספרי הקודש גם אוצרותיהם ואוצרות אבותיהם, ורק כעבור זמן הורשו לבנות מחדש את בתיהם ברחוב היהודים [מנהגי פרנקפורט עמ' קה].

י. לאחר יציאת הקהל מבית הכנסת בתפילת ערבית נהגו בפרנקפורט לתת מעות לצדקה בחדר הקהל [שם].

יא. אם חל יום כד בטבת ביום שישי [שהוא ערב התענית שלהם בפרנקפורט כנ"ל], לא היו משלימין התענית עד הלילה ומקדימין קצת לקבלת שבת [שם עמ' קו].

לוקט מספרים רבים ביניהם: נטעי גבריאל, ילקוט יוסף, לוח דבר בעתו, לוח ההלכות והמנהגים. המדור נועד לעורר את לב המעיינים בלבד. 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן